הגבר הזה

מדהים שלי,


היום, היום לפני 22 שנה,


היום, באותה שנייה שנכתבות המילים, בדיוק השנייה לפני כמה שנים,


היא החזיקה דבר קטן, הביטה בו בעיניה וזלגה דמעה,


דמעה מתוקה שליטפה את פניו,


קטן כ"כ, עם עיניים ירוקות שנראות כמו דשא ענק שנפרס לפנייה,


קטן כ"כ, עם חיוך מתקתק, ובכי שגורם לה להזיל דמעה,


קטן כ"כ, עם פנים קטנטנות משורטטות, עם פה קטן שכבר באותה דקה לא יכלה שלא להביט בהן,


כ"כ יפה.


לאט לאט הילד גדל, עבר כ"כ הרבה,


והיום, את מסתכלת עליו, הוא כ"כ גדול,


לדפדף בתמונות ולא להאמין איך דבר כזה קטן הפך למה שהוא היום,


עם נוכחות כ"כ עצומה, עם מתיקות שרק ממבט קטן אפשר להבין,


נשמה שמסתתרת בתוך העיניים, והחיוך שכובש אותך על השנייה הראשונה,


עם זיפים קטנים שמלטפים את פניו,


עם הגוף הזה, הגוף של הגבר,


להמשיך לדפדף בתמונות ולמצוא אותו במדים, עם הרובה ביד,


בגאווה שומר על מדינתינו, בכ"כ הרבה אהבה וכבוד,


הוא כבר לא ילד,


הוא כבר לא נער,


הוא גבר, גבר,


גבר שלא יהיה מסוגל להיות איתי, גבר שלא יהיה מסוגל לגעת בגופי ולאהוב, לאהוב מקרוב.


שנים של הבדל, שנים.


וכל שנה עוד יותר חוטפת אותי מדמותו,


וכל שנה שעוד יותר מרחיקה אותי משפתיו, מאהבתו,


לילה אחד אוכל למצוא אותי לידו, לילה אחד שיאהב את גופי, ולילה אחר למצוא את עצמי במיטה שלי, לבד, עם הדמעות שחונקות ומציפות את כולי.


הגבר הזה, החייל הזה, המדהים הזה,


שהיום חוגג יום הולדת 22,


הגבר הזה, שאני כ"כ אוהבת.