אוהבת אותך, כ

מתמוטטת ואין אף אחד שיחזיק, שיעצור מהנפילה הכואבת הזאת,


עוטפת את הכרית בחוזק כדי להוציא מתוכי את כל הכאב,


ממלא אותה בדמעות, בדמעות הקרות שנוטפות מעיניי,


כל דמעה מסמלת עוד חלק בך שעוזב אותי,


ועוד כאב שמתחזק בתוכי,


הדמעות מלטפות את שפתיי, מלוחות, לא כמו מגע שפתייך המתוקות, הרכות.


נשרפת בתוך עצמי, שורטת כדי לגרום למקום אחר לכאוב,




ומבטיחה לעצמי שזאת הדמעה האחרונה,


ותוך שנייה מוצאת את עצמי עם עוד הרבה אחרייה,


ממלמלת לעצמי שאין אותך, ולא יהיה,


מנסה לגרום לי לסיים את הדבר העצום הזה שנמצא לי בתוך הלב,


הדבר הזה שגורם לי לחייך ולבכות,


הדבר הזה שלא נותן לי להמשיך ולאהוב אחר,


הדבר הזה שגורם לי להתמכר אליך, לרצות להיות איתך, כמה שכבר מובן לי שאי אפשר.


עוצמת עיניים, מנסה לעצור את הדמעות למספר דקות,


למצוא את החדר שקט, ללא הצרחות שיוצאות מתוכי,


מנסה להסביר לעצמי שהמשכתי, שאני חייבת לעצמי את הדרך האחרת, שאני חייבת להתנתק מהדמות שלך, שאני חייבת להמשיך ולהשאיר את החייל שלי מאחוריי.


אני רק מבקשת ממך,


לעמוד מולי,


להסתכל לי עמוק בעיניים,


שאני יוכל לקרוא בדיוק מה הם חושבות, מה אתה חושב,


להסביר לך, שאני אוהבת אותך,


שאני מוותרת, אם זה לא היה מובן כבר,


שאני ממשיכה,


בלעדייך.