אהובי 3>

איך הכל חוזר? רק במבט, רק בחיוך,


איך הכל חוזר?


מה יש בך שכ"כ מושך? שכ"כ מקרב אותי אלייך בכל פעם מחדש?


מה יש במתיקות הזאת שגורם לי לרצות לטעום ממנה ולא לעזוב אותה?


מה יש בך שלא נותן לי להתנתק?


הצעדים, ההתקרבות, הקול, המבט,


השפתיים נושקות על הלחי, רחוקות כ"כ מהפה שלי.


החיוך המתוק לראות אותי, החיוך שהתגעגעתי לאור שהוא מפיץ.


ועוד שבת שאתה בבית, עוד שבת ואחריה עוד שבועיים בגבול.


עוד שבועיים שאחכה שתחזור, עוד שבועיים שאתפלל לשלומך,


עוד שבועיים שאקווה שתשמור על עצמך, שתגן על עצמך, שתגן על כולנו.


ועוד שבת בלי המדים הירוקים ששכחתי כבר איך הם משורטטים על גופך,


ועוד שבת בלי הרובה שמונח על גופך,


ועוד שבת שאתה של המשפחה,


ועוד שבת שהאור מופץ בבית, שהחיוכים של כולם אמיתיים.


אתה כ"כ קרוב, באותו זמן אתה כ"כ רחוק,


כמעט ונוגע בגופי,


החיוך האמיתי שמבלבל אותי,


והעיניים, למה אני עדיין רואה משהו בעיניים, משהו אמיתי?


ולמה אני עדיין משלה את עצמי שיש סיכוי? ולמה אני עדיין בוכה על זה שנגמרה התקווה?


ומלמלת לעצמי בשקט שלא אבכה הלילה, ומוצאת את עצמי טורקת את הדלת של האוטו ובוכה?


והמיטה היא המקום היחידי שנותן בשבילי מקלט, מקלט לדמעות שלי, לכאב שלי, לכאב שאף אחד לא ישמע ולא יראה, לכאב שלי.


ואת הצרחות, הצרחות שיוצאות מהלב, שמקוות שתשמע אותם, שרק תיתן חיבוק, עוד נשיקה קטנה, רק עוד אחת.


"ועוד שבת אחכה בפתח"


אחכה לך אהובי שתחזור,


לא לחיכי, לא לנשיקותיי, לא לאהבתי, רק שתחזור, שאני ידע שאתה בסדר,


רק שתחזור אהובי.


אוהבת אותך כ"כ.