יהי זכרם ברוך

בתוך שתי ארונות,


שתי ארונות שחורים,


מונחות שתי גופות, שני אנשים שעלתה נשמתם, שלא יחזרו עוד לחיים.


בתוך שתי הארונות האלה היו כ"כ הרבה תקוות, כ"כ הרבה חלומות,


מדינה שלמה התפללה לחייהם,


מדינה שלמה התפללה להחזרת חיוכם, להחזרתם לבית, לחום, למשפחה.


שני אנשים שאיבדו חיים שלמים,


שני אנשים ששברו משפחה שלמה, מדינה שלמה.


הדמעות חונקות אותי, המחשבה שהמשפחה מתאבלת על הילדים,


על החיילים שהגנו על המדינה שלנו, על החיילים שהלכו לסתם עוד משימה שגרתית.


העיניים כבר כבויות, הלב כבר מדמם, הכאב, הכאב הזה.


האכזבה של ניפוץ התקוות, של ניפוץ החלום הגדול של המשפחה לראות את הבן נכנס בדלת ולראות את האור מופץ סביבו, לראות את הבן נכנס ולתת לו את החיבוק והנשיקה הכי חמים שיכולים להיות.


רק לראות את הבן, וללטף את שערו, רק לראות אותו לא בתוך ארון, לראות אותו מחייך, לראות אותו איתם.


איך אפשר להיות כ"כ רע, איך אפשר להרוג בן אדם בלי רגשות, איך אפשר להכניס את הגופה לארון ללא רגש, ללא חרטה, איך אפשר שלא לחשוב על המשפחה שמתאבלת בבית, ולצחוק, לחייך, איך אפשר?


כמה רוע זרוע בבן אדם? כמה שנאה?


בתוך העיניים שלהם רואים את הרעל, וזה לא נקלט , לא נקלט.


אנחנו מקבלים שני גופות, והם מקבלים כ"כ הרבה,


חיה- הוא עומד על הרגליים, מעשן, עם שעון ביד, עם תואר ביד,


חיה שעומדת על שתי רגליים, וחוזרת הביתה, למסיבה, לחיים הרגילים,


ובתמורה, אנחנו מקבלים שתי גופות, ואת כל החלום והאמונה שמתפוצצת בפרצוף.


כל התפילות, כל האמונה, כל התקווה, כל הצפייה,


לחכות לשעה הזו, לחכות לחיבוק, לחכות למשהו שלא יחזור.


הדמעות האלה, הייתי עושה הכל כדי למחוק למשפחה דמעה אחרי דמעה,


עושה הכל כדי להחזיר את ילדיהם לחיים.


חיילים,


שרק הלכו לעוד משימה שגרתית.


חיילים, שלא יחזרו עוד לחיים.


יהי זכרם ברוך.