העיניים שיבשו מדמעות

מדממת, אני כבר לא בוכה כי לא נותרו בעיני דמעות


טובעת בים  שיצרתי בעצמי ואין מי שיציל אותי


אתה לא פה לא נמצא איתי


דמותך עולה על פני, קולך מהדהד באוזניי


למה אלוהים למה אתה עושה לי את זה


תמיד אמרתי , שלא אתאהב


תמיד ידעתי שאתאכזב


אלוהים? התחננתי בפנייך נפלתי לרגלייך


בחיי זו הפעם הראשונה שפניתי אליך


והבקשה אינה הייתה כה גדולה


שתוציא אותו מליבי, שתעקור אותו מנשמתי


אך כנראה זו הייתה רק משאלה


כי מה אתה עשית?.....


הרחקת אותו ממני, שפכת מלח על פצעיי


לא ריחמת עלי, ועכשיו??.....


ועכשיו למדתי רק דבר אחד


פעם בחיים ביקשתי ממך בקשה


וזו הייתה הראשונה והאחרונה כי הבנתי


שבלי אכזבה אין אהבה


אני מוותרת על האהבה ונשארת עם הגוואה


למרות שזה כואב


למרות שזה שובר, ועם הזמן זה רק גובר


הכאב, ההרגשה שמחדירים בי סכין ישר ללב


והלב....?....


הוא זה שנפגע, הוא זה שנפצע יותר מכל דבר


למרות שאותך השארתי כבר בעבר


אך הלב?.. הוא כבר לא אותו הדבר


ואני אצטרך לחיות עם הסדק שעליו


והוא?....


לא אתן לו שוב להיכנס ללב


גם עם ישוב לא יחזור על הכאב


כי עכשיו ליבי חושב רק על הגאוהה


ואטום מאהבה שפעם אכזבה


והשאירה סדק שאפילו הזמן לא ירפא..........