הדמעות שוב מלטפות פניי

הרוח מלטפת אותי, מנסה לנשק כל דמעה שמלטפת את פניי.


האש ששורפת אותי מבפנים,


החיוך שנמס,


והניצוץ בעיניים שכבה.


הכל מתערפל בתוכי, הכל מעורבב ולא מובן לא מוכר.


את האהבה רוצה להרחיק מחיי, את האנשים לדחוק רחוק ממני, ואת הדמעות להעלים.


מוצאת את עצמי על החומה מתחילה להסביר לאלוהים מה כואב באמת, מה אוכל אותי מבפנים.


והטלפון בידי, הרטט, השם המהבהב בצג והקול החנוק שלא מסוגל לדבר, לא מוציא מילה.


כיאילו מיתריי הקול מנסים להתנגן ולא יוצא הגה לא יוצאת מילה.


והשאלות מה קרה, למה אני בוכה, ובעצם אולי מצאתי לעצמי סיבה להשבר ולפרוק הכל,


כרגיל הכל נשמר בתוך הלב, נשמר, נאכל, נספג ופתאום מתפוצץ.


ואולי כרגיל אני אוהבת להרגיש את הרוח איתי, וכיאילו להרגיש את יד אלוהים מלטפת אותי ומנסה להעלים דמעותיי.


ואולי כרגיל אני מוצאת את עצמי שם במבט למרומים בלנסות למצוא סיום לפזל שלא נגמר.


והנשיקה האחרונה שהייתה על שפתיי, והדמעה האחרונה שנחתה אחרייה,


והזכרון מהאהבה העצומה שהשאירה צלקת בתוכי, ולנסות לדחות כל אהבה שמתקרבת אליי.


ואולי הוא צודק, אולי בעצם אני לא מגיעה לאף בחור, אולי אני לא שווה שיאהבו אותי.


אבל הוא לא יודע כמה בכיתי, הוא לא יודע מה עברתי בארבע שנים,


הוא לא יודע מזה למצוא את עצמי בתוך החדר צורחת, צועקת ללא קול.


הוא לא יודע מזה הפחד לאהוב, להרגיש שוב את הפרפרים מדגדגים בבטן, לראות את הסומק הטבעי בלחיי, לראות את העיניים נוצצות וכאילו באו ודקרו את הפרפרים, ומחקו את הסומק, ואת הכוכב העלימו הטביעו אותו בתוך השמיים וזרעו בעיניי דמעות.


הוא לא יודע מה עבר עליי, הוא לא יודע מזה הרגש המבוזבז.


והטענה שאני לא מסוגלת לאהוב שוב, ושלא מגיע לי להיות בזרועות של אף בחור.


והטענה שהוא כן אוהב אותי, ושאני הכי מדהימה בעולם,


והטענה שאני לא מעריכה את כמות האהבה ואת הדברים שעבר בגללה.


והטענה שאני פחדנית שלא מנסה לעשות כלום עבורו.


והטענה שהוא עזב את חברה שלו כדי להיות לצידי.


והטענה שבעיניים שלי משתקפת דמותו, שהוא רואה שיש רגש בתוך הלב הזה.


אז בין כל הטענות האלה הוא מוצא סיבה לאהוב? לאהוב את הדמות הקרועה הזו?


בין כל הטענות האלה הוא מוצא יופי? מתיקות? אהבה?


אני בזרועותיו של אחר, וטוב לי איתו, לא אפסיד את הרגש הזה,


והפחד לפגוע במישהו אוכלת אותי, הפחד לפגוע, להרגיש במקום של הפוגע מגעילה אותי.


בין כל המילים, בין כל הדמעות, כואב לי לשמוע שאני מכאיבה לו שאני עומדת לידו, ושאני מכאיבה לו שאני מחייכת ושאני מכאיבה שאני מדברת עם החבר בטלפון.


וכואב לי לדעת שאני כ"כ מבולבלת, בלי לדעת לאן אני רוצה לפנות.


והכאב הזה אוכל אותי, והדמעות האלה שורפות אותי.


ואת הלילה הזה אמצא את עצמי מבלה ליד הכוכבים, עם הרוח שתחבק אותי,


ואשים את הראש על העננים וארגיש את החום, ולא אשמע, לא ארגיש, לא אדמע.


והלילה הזה ימחוק מתוכי את כל הכאב, את כולו, כל טיפה וטיפה שנשארה ממנו.