3>

להכנס למדים האלה, כיאילו להכנס לתוך בגדייך.


שחיתי בתוך המדים האלה, הם היו כ"כ גדולים, לא היו משורטטים כמו שלך.


הכובע שהסתיר את פניי,את החיילת הקטנה.


כל צעד רק הזכיר לי יותר את פנייך, ההתרחקות רק גרמה לי להתקרב יותר לזרועותייך, לצעוק לך שתקח אותי מישם שקשה לי.


הדמעות כבר שרפו לי את הגרון, מילאו את עיניי ביקשו לצאת, אבל כרגיל הדחקתי את הכאב וניסיתי להעלים את דמעותיי.


מסתכלת במראה, במהירות, שלא יראו שהמבט מופנה לשם,


מדמיינת דמותך לצידי, מתבוננת בחיילת, בי.


הולכת בשטח, כיאילו שומעת צעדך לצידי, צועק לי להמשיך לא לעקב את כולם,


אני לא רגילה לרוץ, להתאמץ, וכן, רצתי בכל הכוח שלי, רצתי במחשבה שעכשיו אתה רץ, במחשבה שאני בבסיס שמורה ואתה בעזה או במקום שלא בטוח, במקום בו אתה זה ששומר עליינו.


אני מחזיקה נשק חייל שלי, נשק שגם אתה נוגע בו,


אני יורה חייל שלי, ושומעת ירייה אחרי ירייה.


אני נופלת חייל שלי, ואתה לא שם כדי להרים.


אז קשה לי, ואני ממשיכה כדי לא להראות מפונקת שרק את הבית מחפשת.


אתה לא רואה אותי, הרי אתה בכלל לא יודע שאני שם, הרי אתה במילא לא רואה את המדים שמונחים עליי.


והחיילים מסביבי, והמפקדים, כל מילה , כל מבט, הכל פשוט הכל זה היה אתה.


הקול שלך זה הדבר היחידי שיכל להציל אותי עכשיו מהקור הזה, מהפחד הזה, מהשבוע המוזר הזה שלא הייתי רגילה אליו, הטלפון צלצל ממספר חסוי כמובן, ולא ענית, לא ענית.


הדמעות כבר נחנקות בתוכי, קשה לי הרבה זמן בלי לבכות.


ואני מוצאת את עצמי בין אנשים ולא נותנת לעצמי להשבר לא נותנת שיראו שכואב, וכרגיל אני כזאת שקופה כרגיל רואים בתוכי את כל העצב רק ממבט אחד קטן.


החיוך שלי לא מסוגל לשקר, הוא כ"כ ברור.


הימים עוברים, ועוד מעט הביתה, לחום, למיטה.


היה לי מוזר לעזוב, קשה להגיד אבל היה לי כייף,


ביגר אותי? זה מה שאמור לבגר אותי? זה מה שייתן לי להיות ברמה שלך? זה מה שייתן לי להיות איתך?


זה לא בית ספר, זה לא,


זה יותר משמעת, משמעת שהייתה מוזרה לי,


זה צבא, צבא.


זה לא רק מדים, זה לא רק מפקד, זה לא רק המיטה המסריחה, זה לא המקלחת הפתוחה,


זה שלב בחיים שלא עברתי, זה שלב בחיים שאתה כן עברת,


זה שלב שלוקח אותי מהעולם שלך, ממך.


אז מה חייל שלי? תחכה לי לעוד כמה שנים?


תחכה...בבקשה..אני מתמוטטת פה בלעדייך,


חכה לי,


חכה לי לרק עוד נשיקה.