הקור שבאבן

<p>לפני שנה בכיתי לחברות שלי כי רבנו עזבת אותי בצעקות אני לא זוכרת אולי אפילו


היו שם קללות חשבתי שאיבדתי אותך לעולמים אבל אהבה שלנו היתה כל כך חזקה באותה

התקופה שלמחרת כבר היית אצלי מתנצל במאין פוזה של לא ושוב חזרתי לחייך היה לי כיף


איתך אהבתי אותך ואני חושבת שאפילו לא היתה לי הזדמנות להגיד כמה פשוט הייתי בטוחה


שאתה יודע וגם אם לא תמיד יהיו לי הזדמנויות אחרות בקיצור לא אמרתי אז מה זאת היתה


סיבה מספיק טובה להעניש אותי ללכת ממני אתה יודע שאם הייתי רק מעלה בדעתי שהזמן

שלנו קצוב הייתי אומרת לך הכל אבל לא אמרת מראש פשוט יום ראשון אחד יצאת מהמיטה

אמרת שאתה הולך התחננתי שתשאר אני חולה אני לא יכולה לזוז מהמיטה הסתכלת עלי אני


יודעת לפי מבטך שרצית להישאר אבל התפקיד קרא לך את כל מוצ"ש שנאתי בגלל זה וכל יום


א' התחיל בהמתנה לסופ"ש הבא וגם אותו יום ראשון התחיל ככה אבל בסופ"ש הזה לא חזרת


הטלפון באותו יום בלילה אמר שלא תחזור יותר ואפילו לא אתה אמרת את זה שלחת שליחים


אה מה אנחנו ילדים השארת לי אבן לבקר אבן קרה אבן אפורה שום דבר שמעיד על אהבה איך


העמדת את עצמך בכזאת סכנה איך לא חשבת עלי או על המשפחה הסתערת בלי טיפת חמלה עלינו


על אלו שאוהבים אותך ומחכים לך שתדע שאנחנו עדין מחכים למקרה שתתחרט ואם אתה לא

יודע אז אנחנו כבר לא יושבים בשכונה על הברזלים החלפנו מקום ביום שישי במקום בקיוסק


הרגיל אנחנו יושבים ליד האבן החמישית משמאל אפורה כזאת הקור שם גדול אז תבוא עם

מעיל ואם תראה אותנו קצת בוכים תגיד שאתה שם הדמעות יהפכו לחיוכים אנחנו פשוט קצת


מתגעגעים לא תפסת אותנו מוכנים אני לא אסלח לך על זה בחיים מה שעשית לא עושים יש


אנשים כמוני שלא מתגברים</p>