לראות אותי ממשיכה בלעדייך

עומדת מול המראה הזאת, שמשקפת את כל גופי,

הפנים ריקות מאיפור,

הגוף ריק מבגדים,

קר לי בנשמה, קר, מחכה כיאילו לחיבוק שלך שיעטוף אותי מהקור הזה.

מסתכלת על המראה, בלי כוחות,

עוד כמה שעות אמצא את עצמי במסיבה, עם האורות, עם המוזיקה, עם הבנים שנצמדים לגוף כיאילו לא ראו אישה הרבה זמן, עם האווירה, עם הריקודים.

כמה אני אוהבת את המקום הזה, ששם אני יוציא את כל הכאב, את כל החרא מבפנים.

אז לא, הפעם אני מפחדת להגיע לשם ולראות כמה אף אחד זה לא אתה, למצוא את עצמי בין כולם מחפשת דמות שלא תיהיה ואני יודעת שלא.

המברשת של הסומק מלטפת את לחיי, מנסה להכניס קצת אור לפנים, קצת מתיקות.

המתיקות שנאבדה בלעדייך.

המברשת של המסקרה מלטפת את ריסיי כדי להוסיף אור לעיניים שכבויות, לעיניים שנעלמה דמותך בתוכם, שנבלעה בתוכם, שלא תצא.

השפתון מלטף את פניי כדי להרגיש כיאילו שפתייך נושקות להם שוב, כיאילו אתה קרוב אליי,

כיאילו לא הלכת.

האיפור הזה מצליח לכסות את הכאב? אני לא חושבת, אני רואה עדיין את מה שבפנים.

הבגדים עלו לאט לאט על גופי, הנצנצים הפכו את האווירה לשונה, כ"כ שונה מההתחלה.

הנעלי עקב, השיער שמתעופף ברוח.

לחשוב שעכשיו, אתה מתארגן למסיבה במקום אחר,

לחשוב שעכשיו, אתה מתארגן לבסיס ואוסף את הדברים מהבית,

לחשוב שעכשיו, אתה עם חברים נפרד מהם כי לא תראה אותם שבוע-שבועיים.

לחשוב שעכשיו, אני הולכת למסיבה-כרגיל-בלעדייך.

אני בין כ"כ הרבה אנשים, אבל מרגישה כ"כ לבד,

נוגעים בגופי ומרגישה כ"כ מגעילה, כ"כ לא אתה.

לוחשים שירים באוזניי, אבל זה לא השירים שלך, זה לא המנגינות שלך.

זה לא אתה שדואג, זה לא אתה ששם לידי, זה לא אתה שנוגע ומלטף זה לא אתה.

ואני צריכה כבר להפנים ולהמשיך,

לראות את דמותך מתובננת מרחוק,

לראות אותי ממשיכה, בלעדייך.