לא צריך לקרוא , או להגיב , הייתי פשוט צריכה לכתוב את זה בשביל עצמי .

' הכל שקרים ,

נשארו רק יסורייייייייים '

כל יום שעובר ,

הכאב רק גדל !

אומרים , שהזמן הוא התרופה ,

אבל הוא רק מכאיב , מכאיב לדעת ,

שהוא איתה , שאני לבד .

שאין אף אחד בעולם , שיכול לגרום לך שמחה . .

כמו שהוא גרם , שהוא יכול לגרום לך לחייך ,

רק בגלל חיבוק , לדעת שאין עוד אחד כזה ,

לדעת שהאהבה כזאתי לא תחזור לעולם .

שעכשיו את הדמעות שלה הוא מוחה ,

ואת הכאב שלה הוא מעלים , והיא איתו ,

בזרועות שלו , מחיייכת , נושקת לשפתיו ,

לוחשת , אומרת לו את כל המילים היפות .

אז אני מהססת , מחייגת את המספר ומתנקת ,

לא מעיזה להתקשר למרות שיודעת ,

שהקול שלך ישנה הכל , לפחות אצלי , בפנים .

אולי אני ירגיש טוב יותר , עם תגיד ,

' אל תדאגי יהיה טוב ' עם החיוך חשוף שינייים ,

ותחבק , תמחה את הדמעות , ואני ילחש לך ,

את כל המילים , שהיא לוחשת , אבל אני יתכוווון .

אני לא ילך לאחרים , אני יהיה רק - שלך -

לעולם לא אפנה את הראש , את הלב .

אומרים שאהבה לעולם לא שוכחים , וכאב

עובר עם הזמן , אז כבר מה , שנה וחצי כבר,

שהכאב , מחזיק מעמד , מתגבר , והזמן ?

הזמן לא זז , הוא נתקע , על העבר ,

ואני מנסה לעבור האלה , מנסה להתאהב באחר ,

להיות מאושרת בזרועות שלו , וללחוש לו ' אני רק שלך '

ולהיות שלמה עם זה , מאז אתה , לא הייתי אם אף אחד .

לא הייתי אם אף אחד עד הסוף , לא הייתי מסוגלת להתמסר למישו

כמו שהתמסרתי לך , לאהוב מישו , כמו שאהבתי אותך .

אז יום ועוד יום , ועוד אחד , זה כבר נהיה שגרה ,

לקום עם דמעות , בלי שאף אחד יראה , בלי שאף אחד ירגיש ,

כבר כולם רגילים , כבר כולם יודעים , :

ללכת לישון עם הרגשה , שאין כלום בעולם , אבל שיהיה טוב .

שיגיע האחד הזה שיתן לי את כל מה שנתת ויותר ,

שאני יצליח להתמסר למישו , כמו שהתמסרתי לך ,

שהזמן באמת יעביר את התקווה , אבל הנה אני רואה את כולן ,

אני רואה אותן מתאהבות , מתרגשות , שוכחות ,

איך הן יכולות , לעבור האלה כ"כ מהר , ..

איך הן לא זוכרות את כל הרגעים , להן אין דמעות ,

אני יודעת , אני רואה , אותן , מאושרת , . .

והן חושבות שטוב לי , שהן יודעות מה קורה לי , מה קורה אצלי בבית ,בלב .

אבל אף אחד לא רואה , הן מנסות ללמד אותי דברים ,

שרק אני יכולה ללמד את עצמי , דברים שכבר למדתי ,

הן מנסות , להגיד לעצמן שטוב לי , עד שיום אחד אני יברח ,

ולא ישאר כאן יותר , ואז הן ישאלו ' מה קרה ? '

הרי הן לא מבינות , שמה שהן אומרות , הן לא יודעות ,

ולשתף אני לא יכולה לספר להן , זה כואב מדי ,

להיזכר , הרי הן גם ככה לא יבינו , אז עדיף לשתוק ,

לא להגיב , להשאיר את הדמעות ללילה , את הכאב לכוכבים ,

בתקווה שיבוא היום , שמישו יראה את כל - הדמעות -

בלי שנאי יצטרך לעשות כלום . בלי שאני אצטרך להגיד , לדבר , לספר . :