עוד בוקר בלעדייך

פוקחת את העיניים לעוד בוקר בלעדייך,

פוקחת את העיניים מעוד חלום על דמותך, מעוד נגיעה בשפתייך, מעוד ליטוף ומילה חמה.

מעוד ריצה לתוך ידייך,לתוך הזרועות שלך, לחיבוק שלך,לחום.

מהמילים שלך שננסה, שאין מה להפסיד.

אבל הבועה של החלום מתפוצצת שהשעון מצלצל, שבחוץ מצייצות הציפורים,

שהמקלחת מוציאה ממני את כל הכאב, שוטפת אותי,כל חלק מגופי.

שהבגדים מחממים את הלב שקפא, שקופא, שמת בתוכי.

שהאיפור מכסה את הכאב, שמעלים את העיניים שכבויות, והחיוך- אח, החיוך הזה הוא הכיסוי הכי מדהים לכאב הזה ששובר אותי, החיוך הזה מעלים את העצבות, הוא לא מדגיש את העיניים שדמעו כל הלילה, הוא לא מדגיש את השריטות בתוך גופי, הוא לא מדגיש את הצרחות את הצעקות.

בצעדים קטנים פוסעת בשבילים, לבית ספר, חבל שלא אלייך אה?

באוזניי מהדהד הצלצול, כמה רצית לראות את השם שלך מהבהב שם אה?

מסגרות שונות, אנשים שונים, דברים שונים, גילאים שונים, אהבה שונה, קשר שונה.

הכל שונה, נכון? בגלל זה אני מאבדת אותך נכון? בגלל זה אני נותנת לדמות הזאת להתרחק ממני.

איבדתי אותך, לא שהיה לי אותך, ולא שהיה סיכוי שמשהו ישתנה מהראייה שלך אבל די,

זאת ההתפרקות האחרונה שעוד אתן לעצמי,

די, הדמעות האלה שורפות אותי , טובעת בתוכן בתוך עצמי.

אין לי את האומץ למחוק כל זכר ממך ולקבור אותך בזכרונות, אבל אני חייבת.

אין לי את הכוח להעלים אותך מתוכי, מלמחוק דמעה אחרי דמעה, להפוך את כל המלח למתיקות.

אני קוראת לך אהובי, מחכה שתבוא,בפעם אחרונה עומדת פה, שתחטוף אותי אלייך,שתקח אותי בין זרועותייך,

מחכה שהכל יחזור לאותו לילה, לפעם הראשונה,

מחכה שהכל ישתנה שאני יתעורר מהמציאות ויחזור לחלום.

לגעת בך שוב מקרוב, להרגיש את המגע שלך על פניי, על שפתיי, על גופי,

להריח אותך על העור שלי, על הבגדים שלי, עליי.

מפחדת להשאר פה ולהמשיך עם אחר,

מפחדת לתת את כולי למישהו שזה לא אתה, מפחדת לתת שוב את הלב שלי לאחר, מפחדת מפעם אחת שוב להרגיש את העוצמה שהרגשתי אלייך.

מפחדת שוב להרגיש את הפרפרים שמתים בגופי, מפחדת שוב להרגיש את הלב שנופל, מפחדת שוב לחיות באשלייה, ושלבסוף תתפוצץ.

אני ממשיכה ללכת, עד אלייך, עד שאגע בך שוב מקרוב, עד שאהיה לידך, בחיכך, בתוך דמותך.

אני ממשיכה לא יודעת כבר לאן,

אני ממשיכה, כנראה, בלעדייך.