מתעטפת בשקט

מתעטפת בשקט ששורר בחדר,

מחבקת ידיי ושותקת, שותקת, לא נותר כבר קול.

בפנים צורחת, צועקת, שתבוא לחבק, הידיים לא מספיקות לחמם אותי מהקור שעובר בגופי.

הרוח מלטפת, הצמרמורת, הפחד.

אלוהים שלי, אני מצטערת, אני לא יכולה שלא לבכות,

הדמעות רק שוטפות את הנשמה, הם לא פוגעות בי, רק משאירות כתמים על בגדיי,

רק מים מעורבבים עם מלח, שנקברות בפה שלי, שמתות על פניי.

אלוהים שלי, אני לא יכולה להבטיח לך שלא לבכות, אני לא יכולה להיות חזקה מול התמונות.

כי כל דבר קטן שובר אותי, כל דבר קטן נועל אותי בחדר הזה, בתוך עצמי.

אין בי את הכוח לעמוד על הרגליים ושוב לחייך מול המראה.

אין בי את הכוח לעבוד על כולם ולצחוק כי גם הצחוק שלי מפריע,

אין בי את הכוח להתמודד מול הדרך הארוכה הזאת,

אני נופלת אלוהים שלי, אני לא מצליחה להתחזק,

כל המכות לא החדירו בי כוח הם רק החלישו אותי יותר.

נתת לי הכל, הכל, כל מה שיכולת נתת בחלקי.

אבל למה בורא עולם אני נשברת, מתעטפת בבדידות.

למה בין כולם אני עוברת ומרגישה עצמי כלא שווה.

למה מול המראה הזאת, שמשקפת את כל גופי אני נשברת ובוכה,

למה אני שונאת כל חלק בגוף הזה, בנשמה הזאת, בלב הזה

למה אני שונאת את העובדה שאני בלעדיו

למה אני שונאת את העובדה שאני כלום פשוט כלום.

אין חלק בגופי שאני אוהבת, אין חלק שאני מתחברת, אין חלק שאני משלימה עם עצמי.

המראה משקפת כמה אני חלשה,

מדגישה את העיניים האדומות שמסתתרות מאחורי המתיקות של הצבע דבש,

מדגישה כמה הידיים שלי ריקות,

כמה הלב שלי נשבר,

כמה אני פה, כמו תמיד, בוכה.

מצטערת על הדמעות האלה, אני מנסה למחוק אותם אבל הם מתווספות לא מפסיקות.

די, אני לא רוצה שהדמעות ימשיכו, די, איך אפשר למחוק אותם כדי שלא ימשיכו?

מנסה לגעת באור אבל הוא מתרחק, מנסה לעלות עוד חיוך אבל השפתיים כבר לא מסוגלות,

האיפור מרוח מעורבב בדמעות, הרגליים כבר לא מסוגלות לעמוד,

אלוהים שלי, לא אפסיק להודות לך על הכל,

הכל לטובה אלוהים שלי. הכל.

אני עוד ימחוק את הדמעות ואחייך. מבטיחה לך בורא עולם, מבטיחה לך שאנסה לא להשבר.