אני כבר לא אני

אז אני כאן, וקשה לי

וכבר אין לי מילים להוציא מהפה,

אתה עומד מולי ואני רק חושבת איך פגעת בי.

איך ידעת, שלא משנה מה אני תמיד יהיה שם בשבילך

להרים אותך, לחזק אותך, לאהוב אותך..

ידעת שבחיים אני לא יעזוב אותך !

גם עם תגיד לי ללכת, לעזוב, לשחרר.

זה מושך אותי, ואני לא יודעת למה.

אני אוהבת את זה ? כזאת אני ?

או שזה רק ביגלל אהבה ?

יש לי חתך בלב שהוא לא יעלם לעולם,

והוא לא בגללך.

הוא ביגלל כולם..

אני עושה הרבה ולא מעט בשביל אנשים שאני אוהבת.

ומה אני מקבלת בחזרה ? כלום.

למה אני תמיד צריכה להיות טובה לכולם ?

ואחרי זה מחזירים לי רק חרא,

פוגעים בי, הורסים אותי שוברים אותי !

האנשים שאני אוהבת מצפים שאני ישכח אותך

בזמן שהם פוגעים בי, ונותנים לי עוד סיבות לא

לרצות להתאהב יותר בחיים !

נותנים לי עוד סיבות לא להיפתח לאף אחד

לא לתת לאף אחד להיכנס לי ללב, לנשמה,

לרגשות, למחשבות.

ואני כבר לא אני, ואני לא מכירה את עצמי יותר

אני משתנה, הורסת את עצמי מבפנים

רק בגלל שאני לא מצליחה לעזור לך ולהחזיר ממך את הטוב.

ואני חייה בתקווה שאני יצליח לעזור לך יום אחד.

אני מאמינה שאתה תסלח, תלמד, תשכח, תבין.

תבין את חוכמת החיים, ולא את משחק החיים.

ואז תקבל אותי שלמה, את כולי..

רק אז אני יוכל להסתכל לך בעיניים ולשכוח הכל.

אבל לאט התקווה דואחת, וככה גם אני.

אני כבר לא אני, לא מכירה את עצמי, ולא יודעת מאיפה באתי.

הלב שבור, העיניים דומעות, הכעס נעלם,

וכבר לא אכפת לי משום דבר..

אני מצטערת, אני מצטערת שנכנסתי לך לחיים

ועיגלתי פינות, שינתי קצוות.

תישאר מי שאתה, ותשכח אותי..

בלי כאב, בלי רגש פשוט תלך.

ואל תחזור.