איך הכל התחיל

איך הכל התחיל,

את היום, את הלילה אני זוכרת כאילו זה היה אתמול, כיאילו לא עברו ארבעה חודשים.

מרגישה כיאילו עדיין שפתייך נושקות לשלי, מלטפות אותם ברכות, במתיקות.

את היד שלך שעוברת על השיער, על הלחי, על הפה.

אלוהים, כמה אני צריכה להסניף את הריח שלך מהגוף, כמה אני צריכה להסתכל בתוך עינייך לראות את דמותי, כמה אני צריכה לשבת לידך ולשתוק. להביט ולחייך, להרגיש שוב את הלב מתמלא , רועד, רוטט.

את הגוף הזה שוב מצטמרר, את הלב הזה שעוד מסוגל להרגיש משהו, שמסוגל לדפוק בעדינות,

להרגיש את הבטן רועדת כיאילו היו בה מליוני פרפרים שמדגדגים אותה, ולא נותנים לה שקט.

לראות את הסומק על הלחיים, שלא נעשה מאיפור, שנעשה על ידך.

לראות את העיניים נוצצות כיאילו הכוכב לא כבה בהם, כיאילו נשאר אחרי הכאב שניפץ אותו.

אלוהים שלי,המבט לשמיים מחזק אותי,

התפילות שמתנגנות לאוזנייך, המילים שלי שלא עוצרות, החיוך, התודות, ואהבה שלא נגמרת.

הדמעות זולגות, אני מצטערת אלוהים שלי, אני מנסה למחות אותם אבל עוד אחת מלטפת פניי ועוד אחת נקברת בפי.

עוד דמעה שמעורבבת בשחור של האיפור מכתימה את בגדיי, ועוד הכאב ששורף לי את הנשמה.

הגעגועים אליו הורגים אותי, הרצון שוב לדבר איתו, שוב להיות קרובה אליו, שוב לקבל עוד נשיקה קטנה, שוב עוד חיוך מתוק ועוד מילה קטנה-'את יפה'.

הפנמתי את הסיבות, את ההסברים, את המילים,

הפנמתי שאני פה מתמודדת בלעדייך,

שאת הגעגועים אני צריכה לשמור בתוכי, ואת הרגש להעלים מתוכי.

אבל אם הפנמתי הכל, למה אני מחכה שהטלפון יהבהב והשם שלך יכתב על המסך?

למה אני פוקחת את העיניים ומחכה שההודעת בוקר טוב תהיה ממך?

למה אני מחכה לשישי במחשבה שיקרה משהו, שהחיוך ייחרט על פניי?

אז למה התמונה שלך מרטיטה כך את ליבי? הרי אני יודעת שאין סיכוי, הרי אני יודעת שהכל היה סתם.

אז למה הדמעות צונחות שוב מעיניי, הרי לא היה ולא יהיה. הרי הכל נגמר.

אז למה הפחד שלי שתהיה עם מישהי אחרת, אם במילא אין סיכוי שהמלא את מקומה?

אז למה, למה אהובי אני עכשיו בוכה?