סיפור ממש עצוב..וגורם להבין ה-ר-ב-ה דברים

היא לא הייתה מוכנה להמשיך.

היא לא הייתה מוכנה להמשיך.

נמאס לה מההרגשה המסריחה הזאת של החיים הדפוקים שהיו לה, ומהסביבה המגעילה הזאת
שלה, מהחברים שבעצם לא היו חברים, לא היה למי לספר את הרגשות הכי סמויים שלה, את
הרגשות הכי עמוקים שלה.

וכשהייתה עצובה חיוך עלה על פניה, עלה כי לא היה לה למי לספר על בעיותיה הגדולות
והיו לה. אבל היא תמיד הייתה עצובה עד שכבר נמאס להם מלהקשיב.

תמיד, כל יום במשך חייה מישהו אכזב אותה, היא חייה בשבילה, אפילו בשבילו היא לא
רצתה לחיות, נמאס לה לחיות. והיא ידעה טוב מאוד שאם זאת, שבשבילה היא חייה תמות,
היא תמות אחריה, היא תהרוג את עצמה ותצטרף אליה, אולי אז היא תהייה מאושרת.

באותו לילה היא הלכה לישון עייפה, מותשת, מוטרדת, נשכבה במיטה וחשבה, למי היא
חשובה. ושוב עלו דמעות לעיניה, דמעות שלא ראה אף אדם, רק היא ראתה את דמעותיה, טעמה
את דמעותיה, היא גם לא דיברה יותר מידי. היא פחדה, לא רצתה, זה לא עניין של אף אחד
גם ככה.

היא נרדמה עם שבילי הדמעות היבשות על לחייה, באותו חלום, שהיה איום, היא ראתה אותה,
היא עצמה הייתה כרוח רפאים, היא ריחפה מעל השכונה היא ראתה משטרה, אמבולנס, השעה
הייתה מאוחרת, הרוח נשבה בראשי העצים היא ראתה את עצמה יושבת למטה ליד גופה שהייתה
ללא רוח חיים, האנשים ברקע צועקים, בוכים והיא תופסת את הגופה יושבת ובוכה עליה,
היא לא מסוגלת לרעש ששם היא צעקה, צעקה לאוויר ששברה את הרעש והתחילה את השקט-השקט
שלא נגמר.

בעודה מרחפת, ריחפה למטה לראות את הגופה שהייתה מונחת על המדרכה, הגיעה למטה וראתה
שזו הייתה אותו בן אדם החשוב לה ביותר בחיים.

היא התעוררה, ברעד ודמעות, עולמה חרב עליה, הלב נשבר לרסיסים כה קטנים, להמוני
רסיסים, היא קמה מהמיטה ונפלה על הרצפה, היא כל כך בכתה היא עדין לא הבינה שזהו רק
חלום, היא הלכה למקלחת, לפתע נשמע רעש שבירה.

אמה התעוררה, הלכה למקור הרעש, ושם בתוך שלולית של דם, היא מצאה את בתה הקטנה
והאהובה וזכוכיות לידה.

היא פשוט לא הייתה מוכנה להמשיך...



תגיבו כולם...אני בכיתי מזה=(-לא אני המצאתי

ותגיעו למסקנות של עצמכם ותבינו כמה דברים כ"כ נכונים שלא שמתם לב אליהם לפני זה!!!



-אוהבת-

לולו_מלכה