«::*°•בדידות•°*::»/«::*°•סילבסטר החתול•°*::»

אני כל כך עייפה מלהיות כאן,
מדוכאת בכל פחדי ילדותי,
ואם אתה צריך לעזוב זה הזמן,
אני רוצה שפשוט תעזוב את נשמתי.
כי הנוכחות שלך עדיין מוסיפה כאן להתקיים,
וזה לא יעזוב אותי לבד כשליבך עוד בי פועם.

לא נראה לי שהפצעים יתרפאו בעתיד,
הכאב הזה פשוט אמיתי מידי,
יש פשוט הרבה, זה לא פצע יחיד,
ולזמן לא יהיה מספיק זמן למחוק אותם מחיי.

כשאתה בכית, אני ניגבתי הרחק את כל דמעותיך,
כשאתה צעקת, אני נלחמתי הרחק בכל פחדיך,
ואני אחזתי את ידך עד הסיום של השנים שעברנו,
אבל עדיין יש לך את כל כולי, את מה שהקרבנו.

אתה נהגת להקסים אותי על ידי חייך האהודים באור,
עכשיו אני קשורה על ידי החיים שהשארת מאחור,
פניך מבקרות בתדירות שוב את חלומותיי הנעימים,
הקול שלך רודף הרחק אחרי כל השפיות שבי, זאת שבחיים.

אני ניסיתי כל כך קשה להגיד לעצמי שאתה הלכת,
אבל למרות זאת אתה עדיין איתי, מליבי לא נשכחת,
אני הייתי לבד לאורך כל הדרך שאיתך עברתי,
ומעכשיו ברור לי שלמרות שאנחנו אחרי, לא התגברתי.