אחד הסיפורים היפים והמרגשים שקראתי

אני ואחי , רק שני אחים להורים מדהימים

ולמשפחה מאושרת .

בכל אופן ככה חשבתי , עד שקיבלנו את אותה בשורה

אותה בשורה שגרמה לי ולהוריי , לחיות מבחוץ , אך למות מבפנים .

אחי היחיד , האהוב , האח הזה שתמיד שם בשבילי , האח הכי מדהים בעולם

חולה באיידס .

מאותו יום ששמענו את זה ,

ההורים ואני , כבר לא היינו אותם אנשים

משו קרה בתוכנו , משו השתנה

ואחי , אחי כבר לא היה אותו האח שהערצתי ,

אותו האח שרק מחיוך קטן , היה מאיר את פניי גם בימים הכי עצובים .

כי אותו החיוך שהיה עליו במשך 18 שנה , נעלם .

עבר כבר שבוע מאז שהוא סיפר לנו שהרופא בישר לו שהוא חולה ,

שבוע.. 7 ימים של סבל וכאב בלתי ניתן להסבר .

7 ימים של בכי , של דמעות שלא נגמרות ,

7 ימים שהיו נראים לנו כמו נצח .

לא יכלתי יותר לסבול ת'הרגשה שלמשפחה שלי כואב ,

בכיתי בשקט. בכיתי בפנים ,

ניסיתי כמה שיותר להראות שכאב לי ,

אבל זה היה כ"כ קשה .

אבל החיבוקים והנשיקות שלו כבר לא כמו פעם ,

הפעם הם מלאות בכאב , בגעגועים

בגעגוע כזה שבא מתוך הרגשה של "מחר אני כבר לא פה"

בבוקר של היום השמיני , שחזרתי מבצפר

ישר נגשתי לחדר , לא יכלתי לשבת עוד שניה בסלון ,

ולראות את אמא עם העיניים הנפוכות ואבא עוד שניה נחנק מהדמעות

שעומדות לו בגרון , כן אבא כרגיל משחק אותה גבר ,

מראה שהוא לא בוכה

ומבפנים הוא נשבר .

ישבתי בחדר.. מסתכלת על השעון ,

חושבת לעצמי עוד כמה זמן נישאר לי עם האח הזה ,

שמשלים אותי ,

עם הבנאדם הזה ,

שאני פשוט לא רואה את עצמי בלעדיו .

ישר הרגשתי צורך לרוץ ולחבק אותו .

הלכתי לחדר שלו ...

והוא לא היה שם

ראיתי רק מכתב על המיטה , וליד זה הבובה שכל כך אהבתי .

עיניי תוך שניה התמלאו בדמעות ,

לקחתי את המכתב וישר ירדתי למטה ,

הראתי אותו להורים שלי ,

הוא רשם שהוא לא עמד בסבל שלנו ,

שהוא לא יכל לראות אותו עוד סובלים בגללו ,

והוא שם קץ לחייו .

אמא קראה את הבגדים שלה ,

אבא פשוט התפרץ בבכי , כל הדמעות שעד עכשיו הוא ניסה לשמור לעצמו ,

פתאום יצאו החוצה .

ואני , פשוט עמדתי שם ..

קפואה . לא זזתי

לא ידעתי איך להגיב .

רק הסתכלתי על הבובה , הבובה שהוא קנה לי שהייתי קטנה ,

הבובה ששמרתי עליה כמו על אוצר .. כי קיבלתי אותה ממנו . מהאח הזה שלי ,

והנה דימעה זלגה מעיניי .

לא יכלתי יותר לשמוע את הצעקות של אמא ואבא .

יצאתי מהבית .. התיישבתי על הספסל שתמיד הייתי משחקת בו עם אחי שהיינו קטנים

ופשוט פרצתי בבכי, בכי שלא ניגמר .. בכי של כאב אינסופי .

בהלוויה לא הייתי , לא יכלתי לסבול את המחשבה שמה שנישאר מאחי זה רק קבר ,

ארון קטן .. וזהו .

בשבעה ישבתי על המדרגות , וראיתי את כל האנשים שבאו לעשות לו כבוד

הסתכלתי עליהם בדממה .. ותהיתי אם הוא גם רואה כמה אנשים אהבו אותי ,

בדיוק כמוני .

הטלפון צלצל .. ואפחד לא ניגש

אף אחד לא העיז להזיז את עצמו , כדי לענות

פשוט שתקו , ובכו ..

ניגשתי אל הטלפון .. זה היה הרופא

הרופא שאמר לאחי שהוא חולה .

חשבתי שהוא רוצה להביע נחמה על מה שקרה ,

להגיד.. שהוא מצטער .

אבל לא ,

הוא הצטער על משו אחר ..

שמעתי את הקול של הרופא רועד , הרופא אומר לי בגמגום

שהוא מצטער שהוא התבלבל ,

שאחי בעצם בריא ,

שהוא לא היה חולה בכלום .

הטלפון נפל לי מהיד ,

ופשוט פרצתי בבכי ,

בכי בקול ... בכי שמעולם לא היה לי ,

כי איבדתי חצי מעצמי ,

בגלל טעות .