אני יזכור אותך..

לא כל כך הכרתי אותו, הוא עובד בהנהלה של הקניון, ואני עבדתי בתוך דוכן עלוב בקניון! נסענו ביחד לטיול מאורגן עם כמה חבר'ה וככה זה התחיל:


רקדת לצלילי המוזיקה, אני רדקתי לצלילי ליבך, ניסיתי למשוך את תשומת ליבך, אך ללא הצלחה


הלכתי לשאוף אויר, על המזח של הים, הכל היה חשוך, לא ראיתי דבר.. המשכתי ללכת, וטיפה מעדתי, פתאום הרגשתי שמישהו תופס את ידי ואוחז בי.


זה היית אתה!!  אם היו אומרים לי שזה חלום הייתי מאמינה.


היה חושך מוחלט, הוא לקח אותי ודחף אותי לים, ומיד נכנס אחריי.


אמרתי לו שאני לא יודעת לשחות בחושך, אומנם זה היה טיפשי אבל פחדתי.


הוא אמר שהוא היה מציל שלא יקרה לי דבר, לקח אותי על הגב ושחה אל מעבר לים..


השעה הייתה מאוחרת, 4 לפנות בוקר, שלא ייגמר הלילה, שזה ישאר ככה לנצח, אהבתי שהוא סחף אותי בים מבלי להגיד מילה, שהרגשתי את הגוף שלו קרוב לגופי בתוך המים המלוחים, אך המתוק של גופו העביר את כל הטעם המלוח של הים


באמצע הים הוא התחיל לנשק אותי.. וביקש שזה יישאר בנינו, לא ידעתי את הסיבה, אך שתקתי ונישקתי בחזרה


חזרנו את החזרה על החוף ולא בשחייה הפלנו אחד את השני למים על החוף והתנשקנו..  !!


      וכשהבוקר כבר טיפה עלה כל אחד נפרד לשלום ועלה לחדרו.. ואני שלא יכולתי להירדם ירדתי שוב למטה עם סיגריה לחשוב על הכל... על הלילה הנפלא הזה.. היה לי כיף, דיברנו פחות התנשקנו יותר.


וכשהרגע הזה נגמר שאלתי את עצמי למה הוא התחיל בכלל?! בשביל לחוות רגע כה קסום ומיוחד ושבין רגע הוא ייעלם כיאילו לא היה שום דבר... אבל אין לחפש אשם, כי זה קרה, ואהבתי שזה קרה.. היה לי מישהו שידע להעניק אהבה, אבל איפשהו קשה לו לקבל בחזרה.


וכשאני יושבת למטה וחושבת על כל הדברים האלו מישהו עוצם את עיניי... ולוחש לי באוזן שהוא נהנה איתי... ידעתי שזה הוא! אך לא ידעתי שהוא יחזור.


הוא שאל אותי למה אני לא ישנה אמרתי לו שאני לא נרדמת.. הוא אמר לי שקר לו למטה אם אני רוצה לשבת אצלו בחדר, שאלתי אותו מי הבן זוג שלו לחדר והוא אמר שאף אחד, עליתי... כי ידעתי שהערב הזה יימשך.. והוא נמשך בדרך הכי נפלאה, צחקנו והוא דיבר בלי סוף...


וכשהבוקר כבר הגיע, הלכתי לחדרי, ושוב לא נרדמתי ישבתי במרפסת, וחשבתי עליו.


הלכתי לישון במיטה, ורק היה לי קשה להירדם שהוא לא יופיע לי שוב... :)


בבוקר שקמתי כישרדתי במדרגות הוא היה הראשון שאמרתי לו בוקר טוב, אך יותר מזה אני התעלמתי.. הרגשתי לא נעים!


אכלנו ארוחת בוקר, וכל הבוקר הוא מסכל עליי, אני לא מבינה אותו.. אתמול הוא רק אמר לי שהוא לא רוצה שאף אחד יידע, אז למה אתה מביט בי בצורה כזאת, שאני יקפוץ עליך וייתן לך נשיקה?!


כל אחר הצהריים לא ראיתי אותו, ובערב שהייתה ארוחה, החלטתי לדפוק הופעה, הוא ניסה לדבר איתי כל הערב, אבל משהו דפוק בי לא יכולתי, הרגשתי מין בושה כזאת, הלב שלי פועם בחוזקה הגוף שלי מצמרר וחם לי, מה אני חולה?!


בערב הלכנו למועדון.. הוא הסתכל עליי ויצא משם.. בלי שאף אחד שם לב יצאתי לראות לאן הוא הלך.. חיפשתי אותו בכל המלון אך הבנאדם לא השאיר לי סימן, שלא יפתיע אותי שוב, זה כבר לא מצחיק.. איפה הוא מחפשת בכל המלון בים ובחוץ, ארך לא מצאתי..


התקשרתי לחדר שלו, והוא לא ענה, ניסיתי שוב ושוב, עד ששמעתי את קולו ושתקתי ..ואז שאלתי אותו לאן הוא הלך.. והוא אמר לי שהוא חייב לספר לי משהו שניפגש ליד המעלית..


כולי התרגשתי, הוא בטח מאוהב, הוא בטח רוצה לצעוק לכולם שהוא אוהב..ורוצה להיות איתי לעד.


ואז שמעתי את המילה הכי יפה בעולם.. היה לי מאוד כיף איתך אתמול, את בחורה מדהימה..


 


 


אבל אני נשוי!! יש לי ילד!! משפחה!!


להמשיך מפה כבר כואב לי... אך להוציא את הכאב הזה זה הכי יעזור לי.


חוץ מלעמוד שם ולשתוק לא יכולתי להגיד דבר. עכשיו אני מבינה למה הוא אמר שמה שקורה בנינו שלא ייצא ממני לאף אחד...


אבל מה שאני לא מבינה זה... למה אני כ"כ טיפשה? ובעצם איך אני יכולה להאשים את עצמי אם לא ידעתי? ולמה הוא היה חייב לעשות לי את זה כשהוא ראה שהתרגשתי?! והאם באמת היה לו כיף?! ואיך אני יכולה בכלל לחשוב על זה ככה אם יש לו אישה וילד!?


אני חייבת לשכוח.. פשוט לשכוח.. למחוק מהזיכרון שלי, להאמין שזה היה חלום, שהמצאתי לי דמות משלי של אהבה.. שלא קרה דבר כזה בכלל..


לא, אני לא מצליחה.. זה היה לפני שלושה חודשים ואני עדיין זוכרת את זה.. את הלילה הזה.. את הגוף המתוק שלו...הכפתיים העבות שלו.. את הצבע המוקה שלו של הגוף והשפתיים העבות שנשקו לי.. את העיניים הקטנות שלו.. והחיוך העקום הזה שיישר לי את הלילה .. אני זוכרת כל צלקת כל נקודת חן וכל פצע על גופו... רק שיחלוף כבר הזמן, רק בזמן אני מאמינה..


התפטרתי מהעבודה, רק לא לראות אותו.. רק לא לשמוע עליו, לא חשוב שאולי הוא יעבור פה ואני לא יתייחס ואולי אני יחזיק את עצמי ואהיה חזקה בכל יום.


אך ימים עוברים להם, ואני לא יכולה להכחיש שאני לא מתגעגעת, שהייתי נותנת לילה אחרון איתו בעד 25 שנה מהחיים שלי.. אך רק המחשבה שיש לו ילד ואישה, שהוא נשוי ויש לו משפחה, שראיתי את התינוק בזרועותיו באמצע הרחוב ואכלתי את עצמי.. לא מתוך קינאה.. מתוך בושה..


אני ממשיכה לבוא לקניון, ורואה אותו.. באה בשביל לראות אותו.. רק שיעבור מבלי שיסתכל עליי זה עושה לי טוב... ואם רק הייתי יכולה להתבונן בו עד סוף יום מותי הייתי עושה זאת, רק לראות אותו ..


רק לראות.....!


 


אוהבת...