הנה שוב החורף

והנה שוב החורף הגיע..אבל הפעם הוא שונה.

קר לי. אני לבד. אתה לא מחבק אותי..לא כמו פעם..

יורד גשם בחוץ, אבל לא אכפת לי. אני יוצאת.. בלי מטריה..לא אכפת לי להרטב..לא אכפת לי מכלום.

אני רק רוצה להגיע לאותו מקום. לאותו מקום איפה שהיינו חורף שעבר.

והטיפות מתמזגות עם הדמעות..ככה טוב לי. ככה אף אחד לא רואה שכואב לי. אף אחד לא מרגיש את הכאב והריקנות.

אני כמעט מגיעה..אני מתחילה לרוץ..והזכורונות עולים בגל אחד ואני רואה בראשי תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה ואני לא יכולה יותר.

הדמעות חונקות..בקושי נושמת..אני רואה את הסלע, הסלע איפה שישבנו פעם, איפה שאמרת לי שאתה אוהב אותי איפה שאמרת לי שתהיה איתי תמיד.

ועכשיו? עכשיו אני לבד. אני רוצה אותך.. רוצה אותך כל כך.

אתה לא מבין כמה שאני אוהבת אותך..כמה שלא שכחתי..

הזמן עובר אבל אני באותו המקום..ממשיכה ללכת אחריך..ממשיכה בעקובתיך..לא יכולה לבד.

והגשם יורד..אני לא רואה כלום..אני לא יודעת אם זה מהדמעות או מהטיפות..מה זה משנה..

פתאום אתה בא. משום מקום..ואני לא מבינה לא מבינה מה אתה עושה פה..

ידעת שאני פה? אתה יודע כמה כואב לי? אתה יודע כמה אני מתגעגעת?

אבל אני שותקת לא אומרת מילה. לא רוצה שתראה שאני פה..לא רואה שתראה שגם אני פה באותו המקום של פעם, לידך.

אבל אתה רואה אותי. אני יודעת. ואני יודעת שבאת לפה כי גם לך כואב קצת באיזשהו מקום..אולי גם אתה זוכר..אולי גם אתה מתגעגע..לפעם.

אתה יושב שם. ומביט בי במבט עצוב. מבט שאומר הכל בלי דיבורים..

והשתיקה..אייייי השתיקה הזאת כמה שהיא כואבת..

אני רואה אותך קם..והולך לעברי..אני לא מבינה כלום..אני רועדת..לא יודעת מה יהיה..

אתה ממש קרוב אליי אני מרגישה את הנשימות שלך, אבל לא פותחת את העיינים..

אתה מחבק אותי..כל כך חזק..אתה מרגיש את הלב שלי שהוא דופק בחוזקה..אתה מרגיש שאני רועדת..

אתה יודע שלא חשבתי שתהיה פה? אמרתי. אבל אתה לא עונה..רק מביט בי.

אנחנו ממשיכים להתחבק..ואני בוכה..אתה מנגב לי את הדמעת..שששש..אל תבכי ..אתה אומר.

אבל זהה לא עוזר..כי אני יודעת שלא תהיה פה תמיד..

קר..כל כך קר לי ואני רטובה..אתה מביא לי נשיקה על הלחי מסתובב והולך. בלי להגיד מילה.

אני נשארת שם..בוהה בצעדים שלך..סופרת צעד ועוד צעד..רואה איך שאתה מתרחק..

זהו, מתחיל להתבהר..אני הולכת מכאן, לא רוצה להיות כאן יותר..לא רוצה להזכר..לא רוצה שיכאב לי.