הדבר הכי מרגש שתמצאו אי פעם- אי אפשר לשלא לבכות.

זה "מכתב/סיפור" שחברה טובה שלי רשמה זה באמת מרגש עד דמעות זה ארוך ושווה כל מילה..



מעייני אוהבתותך הכי בעולם את הדבר הכי יקר לי נשמתי.





היה שקט,כלכך שקט..

לא היו הרבה אנשים, לא היה הרבה דמעות.

בכי קטן ליטף את הקבר, והשם נחרט שם והיא..קבורה בפנים.

אף אחד לא ידע באמת מה קרה לה, לא ידע מה היא הרגישה באמת..לא ידע איך

היא הלכה כלכך מהר.

סביב הקבר לא התאספו הרבה..כמו שידעה שיהיה, כמו שחשבה.

וכמה רצתה שהוא יבוא, אפילו שלא אכפת לו, שרק יביט מרחוק שידע שהיא הלכה.

הוא לא היה, וגם החיוך לא ירד מפניו ששמע את הבושרה.

עיכלו את המוות שלה מהר, אף אחד לא באמת חשב שהלך דבר יקר דבר שצריך לבכות עליו

כי הרי 'היא מתה לא?' 'דמעות לא יעזרו' וכן.היא מתה.

בתוך הקבר הרגישה את כל הכאב שלא עזב, כיאילו לא נעלם, כיאילו נשאר קבור בתוכה.

נשמע 'יתגדל ויתקדש שמא רבא...' והצמרמורת עברה בגופה..'אני מתה לא..?' ' למה אני עדיין מרגישה?' לאט לאט הרגישה רוח עוברת בתוכה..והרגישה עצמה כיאילו עולה למעלה..למעלה..

לא יכלה לראות את אמא בוכה על הקבר לא יכלה לראות את הכאב העצום שהשאירה בתוכה..

אבא לא דיבר, ישב ליד הקבר, בשקט.לא זז.

השאר לא בכו..סתם באו 'כי לא נעים'.

עפתי, עפתי למעלה..איזה כייף זה לראות הכל מלמעלה..

הנה הוא, הוא שם, מחייך, כמה אני אוהבת את החיוך הזה, ילד,

אתה יודע ששיקרתי שאמרתי ששכחתי? שעבר? אתה יודע כמה הלב שלי דופק כמה הוא כואב?

אני למעלה ילד, אני מבטיחה שאני ישמור עלייך,יעשה שיהיה לך טוב.

הרוח עברה מהר בתוכי כלכך מהר שלא הבנתי מה איתי, מי אני.

נפלתי, אבל לא הרגשתי את המכה..

הוא עמד מולי, ארבע שנים לא ראיתי אותו, ארבע שנים לא נגעתי בו, ארבע שנים.

רצתי אליו, חיבקתי אותו, והוא שתק. שתק.

למה אתה לא מדבר?למה אתה לא אומר לי כלום?לא התגעגעת?

הוא הביט בי במבט כלכך יפה, במבט שלו.שכלכך התגעגעתי.

'למה את פה?' הוא שאל..בקול חנוק כיאילו לא הפסיק לבכות.

'אתה לא שמח לראות אותי?' הוא שתק ואמר 'איך גדלת,איך התייפת, אבל למה למה הלכת..צריכים אותך למטה ..למה פגעת בעצמך' 'אני לא פגעתי.אני לא לקחתי את עצמי..' הוא חיבק אותי חזקק חזק כלכך נשק לי על המצח כמו שהיה רגיל ואמר לי שאני צריכה לחזור שיש לי חיים להמשיך.

אמרתי לו שאני מתגעגעת שכלכך חיכיתי לראות אותו לדבר איתו שהוא חשוב לי.

הוא אמר לי שהוא יודע שהוא ראה כל דמעה שנפלה מעייניי שהוא ראה כל כאב שנגרם כל צרחה.

והוא אמר בשקט בשקט "בורא עולם, בורא עולם.." וישב בשקט על הרצפה..

ישבתי לידו לטפתי אותו והוא אמר "כמה את אוהבת אותו, כמה הוא יקר לך נכון נכדה שלי?"

חייכתי ושתקתי..הוא אמר לי "את לא רוצה לדבר איתו..? לא רוצה להבין למה את פה?" לא הבנתי אותו לא הבנתי למה הוא מדבר בשקט למה הוא רוצה שאני ילך.

היה רעם, נבהלתי חיבקתי אותו..ואז שקט

הרגשתי ליטוף, ליטוף עמוק כמו חיבוק חיבוק של אהבה עצומה.

הסתכלתי ולא ראיתי כלום מסביבי..הוא חייך חייך אליי ואמר לי "את רואה כמה הוא אוהב אותך?תסתכלי למטה נכדה שלי תראי.." הבטתי..ראיתי את ההורים שלי שבורים, ראיתי אותה בשקט ללא מילה, ראיתי את האחים שלי, לא מבינים.

ואותו, שמח.

הוא אמר לי "את לא מבינה נכדה שלי, את לא מבינה כמה הוא נתן לך את לא רואה איזה יופי יש מולך את לא רואה מה טמון בתוכך.." חיבקתי אותו...ואמרתי "אני רוצה להשאר איתך, לא רוצה לעזוב" הוא שתק וחייך את החיוך המהמם שלו "אני יודע ילדה שלי, אני יודע.וגם אני רוצה לשמור עלייך להשאר לצידך אבל אני למעלה.כי זה המקום שאני צריך להיות בו..תדעי שאת למטה ואני שומר על כל צעד שלך על כל נפילה תדעי שהכל לטובה שאלוהים רוצה שיהיה לך טוב שהוא אוהב אותך כלכך, שהוא יודע מה יש בתוך הלב שלך..ואת צריכה להיות למטה..לא נולדת סתם נכדה שלי, לא סתם חייכת לא סתם בכית לא סתם נפלת ולא סתם קמת"

"אל תבכי, אני איתך תמיד" הוא ניגב את הדמעות..

שתקתי.והוא אמר "את מוכנה לרדת למטה..לחזור?" "אבל אני פה.למה לרדת שוב?למה לחזור לשם?" "את תביני, את תביני.תראי כמה הם בוכים, את לא יכולה להשאר פה"

"גם אני בכיתי את הנשמה שלי ואתה לא חזרת..נשארת למעלה" "אני יודע, אבל את יודעת שהתרופה שלי הייתה למעלה..שאלוהים היה צריך שאני יהיה לידו.." "ומה איתי?" "המקום שלך לא פה ילדה שלי..תעצמי את העייניים שלא יכאב.." הרגשתי נשיקה ענקית עוטפת אותי ורוח חזקה מעיפה אותי..מעיפה אותי כלכך.. ושמעתייי "אני איתך ילדה, אני רואה הכל, הוא שומר עלייך ואני איתו.אני בסדר נכדה שלי אני בסדר."

היה שקט...כלכך שקט..

ואני?!לא יודעת איך חזרתי..לא זוכרת מה היה..

אבל אותו..?!אני יודעת שראיתי..הוא שומר עליי..

והליטוף?!יד אלוהים נגעה בי, ליטפה אותי והבטיחה שתשמור.

אני אוהבת אותכם.אוהבת כלכך.