אבל שותקת. . .

נפגשנו שם... כמעט באותו מקום של פעם,

שעמדנו מחובקים בגשם ואיכשהו זה הסתיים בנשיקה שמראה כל כך הרבה געגועים...

שהסבירה את כל האהבה שלך אליי...

כמו אז, גם הפעם ישבנו לדבר והרגשת שהדמעות בעיניים מתחילות לחנוק אותך,

החלטת ללכת, כרגיל... אתה הרי לא מסוגל לעמוד בפניי ולהודות ברגשות שלך,

הפעם לא היה זה כמו אז.. לא נתתי לך ללכת, רדפתי אחרייך והדפתי אותך בין הזרועות שלי,

מן חיבוק כזה ששידר לך שזה בסדר.. שגם לי קשה וגם לך מותר...

אפילו לא החזרת לי חיבוק, רק הנחת את ראשך על כתפי ובכית... בכית כמו תינוק קטן,

אחד שמתגעגע לאמא שלו, שרוצה לחזור הביתה למקום החמים והמוכר שהוא איבד,

שכבר אין לו...

אחרי שכבר הצלחת קצת להירגע והתיישבת, הנחתי את ראשי על הברכיים שלך וליטפתי אותך בעדינות..

תמיד אהבת את זה... זה תמיד עזר לך להירגע...

לפתע התחלת גם אתה להראות שאכפת לך, התחלת ללטף אותי בשערי ועד הצוואר,

ידעת שאני אוהבת את זה.. ואני ידעתי שעוד אכפת לך ממני.

ככה ישבנו מחובקים זה לצד זו מלטפים ומתגעגעים לימים שעברו..

בלי לשים לב שהזמן כבר עובר, אנחנו בשלנו.

לפתע נעמדת, ואני אחרייך כי לא רציתי שתלך... לא רציתי שוב להישאר לבד..

אבל לא זזת, רק תפסת את צווארי בזרועותייך החמות והתקרבת אליי,

נישקת אותי, התנשקנו, כמו אז בגשם, בתשוקה כזו שמראה געגועים...

אמרת שרצית לעשות את זה המון זמן.. שזה משהו שהבטחת לעצמך שתעשה.

ואני בתגובה רק שותקת... חוזרת על אותה טעות אבל שותקת... מחבקת אותך מהפחד שתלך...

אבל שותקת.