+*+המ0י2ה...+*+-ההמשך של ההמשך..חחח זה הסוף

...איתי דחף את עודד והוא נפל עלי הגינס שלי נתפס לו בחולצא והכפתור שלי

עף לקיבינימט...

המכנס שלי נפל ועמדתי שם בתחתונים.

עמדתי..לא העזתי להוציא הגה פשוט נשארתי שם קפואה...עד שהרגשתי שמישהו מושך אותי
מתוך רחבת הריקודים ולתוך השירותים עמדתי והייתי בשוק של החיים שלי. כזאת פדיחה לא
דמיינתי אפילו שתקרה לי..פתאום מישהו טילטל אותי וצעק: רותם!...רותם? את בסדר?

לא עניתי . זאת הייתה שיר,היא עמדה והתבוננה בי. התישבתי והתחלתי לבכות...

רותם אל תיבכי!.. בבקשה רותם תגידי משהו.

משהו קשה וקר פגע בראש שלי.....לא ראיתי כלום שמעתי את שיר צורחת....

התעוררתי....

שכבתי במיטה גדולה עם סדינים לבנים ירד גשם בחוץ

וראיתי תחבושת לבנה עבה על הראש שלי ניסיתי להתיישב אבל הראש שלי הסתחרר ונשכבתי.

איפה אני?...לא זכרתי כלום אפילו לא זכרתי מי אני.....

איש נכנס ושאל אותי לשלומי....

לא ידעתי מה לענות.

שאלתי אותו איפה אני ומי אני ומה קרה לי ולמה אני פה.. ותיחקרתי אותו

שני אנשים נכנסו גבר ואישה והם באו אלי ואמרו רותם והושיטו לי ממתקים

ובלונים.

רותם? לא הבנתי מי זאת רותם?

מה קרה לה שאל הגבר.

האיש שנכנס ראשון אמר יש חשש שהיא סובלת מנזק מוחי קל המשפיע על הזכרון.

איזה זיכרון? מי אני? ניסיתי להיזכר אבל לא הצלחתי.

האישה חיבקה אותי ואמרה לי שהיא אימי.

לא הבנתי בהתחלה כלום הייתי כל כך מבולבלת.

חזרנו לבית שכנראה היה הבית שלנו כי האיש אמר שאני יכולה להשתחרר הביתה.

נכנסתי לחדר לא מוכר חדר עם קירות לבנים ווילונות אדומים שקופים יפים מיטה אדומה עם
כריות לב שוחן כתיבה עם מחשב ופופ גדול ואדום.

התישבתי והסתכלתי סביבי מנסה להיזכר בדברים האלה האיש שהיה הרופא הסביר לי שאני
צריכה להסתכל סביבי ולנסות להיזכר. היה מאוחר מאוד

והלכתי לישון נורא פחדתי לישון שם לא הכרתי את המקום ההוא. בסוף איכשהוא נרדמתי
האיש שהיה אבא שלי אבל עדיין היה זר אמר לי לא ללכת לבית הספר

לא זכרתי איפה אני לומדת בכלל...ומה אני לומדת אז הלכתי לאכול הטלפון צלצל

והאישה ענתה.. היא אמרה לי שזאת חברה שלי שיר השם היה לי קצת מוכר... אבל לא זיהיתי
את הקול כשדיברתי איתה.

רותם?

כן, עניתי

איפה היית את בסדר ? להביא לך שיעורים?

מה? לא הבנתי

אמא...שלי אמרה לה שהייתי בית חולים וסיפרה לה הכל אחרי זה הלכתי להתקלח

היה לי מוזר להתקלח במקום הזה.

אחרי שבוע שלא הייתי בבית חולים לאמא שלי התרגלתי לקרוא לה ככה חזרתי לבית ספר ולא
הבנתי שום דבר ולמה צחקו עלי... כשחזרתי הביתה לאמא שלי נפל הארנק בדרך
החוצה...הרמתי אותו וראיתי אותי עם המשפחה שלי אמא שלי שאלה מה קרה ואז קראתי לה
בשם שלה התחלתי להיזכר לקחו אותי לבית חולים ואז אחרי חודש נזכרתי בהכל כשחזרתי
לבית ספר לא צחקו עלי יותר למרות שעכשיו ידעתי למה... אם למישהו אחר יש פאדיחה
שוכחים לגמרי את שלך ככה זה.... זה כבר עבר אני שמחה שאבד לי הזכרון ולא הייתי
צריכה להתמודד עם ההשפלה והדיכאון ביבת הספר אני ועודד נהינו חברים שירו'ש ואני כל
יום מבלות

בבריכה כי הגיע הקיץ וזהו...

אני מניחה שבסוף הפאדיחה לא הייתה כל כך נוראה וסתם כולם עשו מזה ביג דיל למלא
ילדים נפלו המכנסים טוב כולם שכחו והכל נגמר.

(סורי שהסיפור משעמם פשוט אני יודעת שהוא היה דפוק סתם המצאתי אני ארשום סיפורים
יותר יפים אני מבטיחה.)