הוא... והיא...

 
היא:


ישבתי בארגז החול. ציירתי עיגולים, התסכלתי עליו, הוא עמד בצד. נראה כמו גבר.


 שקעתי במחשבות על כמה שטוב לי איתו ולמה עשיתי את זה.


 למה בגדתי בו? הרי הוא נתן לי הכל. כולם קינאו בנו שהיינו יחד.


 הסתכלתי עליו, ידעתי שזו הפרידה. לא יודעת למה באנו לכאן.


 הרגשתי מוזר, לא פתחתי את הפה. גם הוא לא. השתיקה שלו אמרה הכל.


 העיניים בכו מכאב, הוא התאמץ לא להראות לי את זה.


 אני אוהבת אותו. הוא בטח חושב אחרת.


 הצורות בחול התחילו לקבל משמעות. לבבות, עננים, ציורים קסומים.


רציתי לקום וללכת אבל לא עשיתי את זה. הפסדתי אותו, זה היה ברור.


 חשבתי על הנשיקה הראשונה שלנו, נשיקה קסומה. מאז אנחנו יחד.


 הוא כזה מקסים. מה הוא חושב עכשיו? אני אוהבת אותו.


 הוא קם והלך. הגבר שלי הלך. נשארתי לשחק בחול.


 


הוא:


היא ישבה בארגז החול וציירה ציורים. היא נראתה ילדה קטנה עם קוקיה.


היא הייתה יפיפיה. עמדתי בצד. לא העזתי להתקרב.


זה היה קשה שהיא ככה בגדה בי. הייתה איתו.


מה לא נתתי לה? אהבה כמו שבסרטים. היא הייתה נסיכה.


שהיא שתקה. ניסיתי להציץ על מה שהיא ציירה.


ראיתי לבבות ועננים, רציתי לבכות. העיניים כמעט דמעו.


לא יודע איך עצרתי את זה. הסתכלתי לה על השפתיים.


הם הזכירו לי את הנשיקה שלנו. נשיקה קסומה.


לסלוח, לא לסלוח? מעניין על מה היא חושבת עכשיו.


לא יכולתי לסבול את זה יותר והלכתי.


השארתי את הילדה הקטנה לשחק בחול.