«::*°•חשבתי שהאהבה שלנו שונה מכולן•°*::»/«::*°•סילבסטר החתול•°*::»

אני זוכר את הכל ואת התמונה הראשונה שלנו.. איך התאהבתי ואת ההרגשה המדהימה הזאת שחשבתי שקיימת רק בסרטים. איך תמיד היית נותנת לי הכל ומגנה עליי ממש כמו אמא על הילדים שלה. אני זוכר איך הבטחת לי שלעולם לא ניפרד, איך אמרת לי שתהיי איתי בכל מקום שאני אלך. אני יכול לזכור כמעט כל שנייה איתך והאמת אני רוצה לזכור אבל גם רוצה לשכוח. רוצה לשכוח את הריב הטיפשי שלנו שגרם לך לעזוב. אני מצטער על הריב אבל כשאמרתי שהשתנית אז באמת התכוונתי לזה. היינו ביחד הרבה זמן כשבחלק מהזמן, זאת שהייתה איתי זאת לא אותה אחת שהצטלמתי איתה בתמונה הראשונה שלנו. זאת שבתמונה אהבה אותי ונתנה לי הכל, והאחרת לא נתנה לי כלום. כשנפגשנו אחרי הרבה זמן של חברות לא היו נשיקות כמו שהיה בהתחלה. אני יודע שאומרים שקסם מתפוגג לו אבל קיוויתי שבאהבה שלנו זה לא יקרה. שיש בה משהו שאין באהבות אחרות אבל טעיתי כמו שחשבתי שהאהבה שלנו לא תיגמר. מהצד שלי היא לא נגמרה. אני מרגיש כמו פרח שרוצה לפרוח אבל צריך אותך כאן לידי. שתתני לי נשיקה כמו פעם. אני מנסה להמשיך הלאה, השלמתי עם זה שלא נחזור אבל אני לא יכול להמשיך הלאה. כל דרך שאני הולך אליה נהיית חשוכה אז אני נשאר במקום. מחכה שתבואי לעזרה אבל את לא באה. פעם היית באה ישר. תמיד כשהייתי עצוב את היית. הרגשתי כאילו את האמא השנייה שלי. והמכתב, המכתב שהשארת יודע הכל. רשמת בסוף המכתב: "מעדן באהבה". אז אם את עדיין אוהבת, למה את רחוקה? למה התקשרתי הרבה פעמים ולא ענית? למה המשפחה שלך צריכה לבכות גם? למה? למה הלכת מהעולם ילדה שלי?