«::*°•מעיין ספיר בתוך הלב•°*::»/«::*°•סילבסטר החתול•°*::»

עצוב לי עכשיו וגם קר,
חושב עלייך והלב שלי נדקר,
קשה לי כשבכל אני נזכר,
בחיוך, במבטך שהיה כל כך יקר.


אני זוכר את הצחוק המתגלגל,
זה שהצחיק את כל הסובבים,
אני זוכר איך הייתי מתפעל,
מהדבר שתמיד זהר ממך יותר מכוכבים.


אני זוכר איך הכרנו לראשונה,
איך ישר התקרבנו וראיתי את פנייך,
איך הבנתי שאת מיוחדת ולא שונה,
ואיך לא הבנתי איך הייתי בלעדייך.


אני זוכר שתמיד העיניים שלך הבריקו,
תמיד נצצו ורק אהבה הייתה לך בעינייך,
אני זוכר איך שאת הכאב הן השתיקו,
ואיך תמיד היית שמחה כל חייך.


אני יודע שכל בן אדם בעולם היה רוצה אותך,
אני יודע שכל בן אדם היה רוצה אותי להחליף,
אבל לא עכשיו, כשאת כבר מלאך,
לסבול כנראה שאף אחד לא מעדיף.


איפה את מעיין? למה דווקא אותך?
כבר 138 ימים שאת אינך מצאת,
למה בך הוא בחר ואותך רצח?
מהמחשבות שלי לרגע את לא יוצאת.


רצח כל כך מפחיד ויותר מזה מכאיב,
למה העולם דפוק והרעים מנצחים?
למה את הנעשה לא ניתן להשיב?
קשה לראות שילדה בת 15 מנציחים.


זה היה שבועיים אחרי יום הולדתך,
ב-27.5, יום אחרי יום הולדתי,
למי הפריע הפרצוף שתמיד חייך?
למה אף אחד לא קם ואומר שזה לא אמיתי?


אבל לצערי המחשבה שאת לא כאן אמיתית,
רצית להיות מפורסמת אבל לא בדרך שקרתה,
רצית בסך הכל להיות דוגמנית,
אני מרגיש שבתוך עולמי נפשך תמיד הייתה.


אם היית עץ, היית רוצה להיות עץ דובדבן,
יש לו צבע אדום ושולט וזה פרי מתוק וקטן,
אילו היית כלי תחבורה, היית אופנוע,
מהירה, שולטת ומרהיבה, כמו מישהו שנמצא גבוה.


היו לך הרבה חלומות, להיות טורנדו ואמבטיה,
לביאה, נהר וכל דבר שאליו אף אחד לא יתקרב,
עדיין רוצה לחשוב שאת תחזרי הביתה,
אבל זה לא יקרה, את תמיד בתוך הלב.