אי האהבה מאוד יפה תקראו עד הסוף וכמובן תגיבו

לפני שנים רבות, היה אי בו שכנו כל הרגשות:שמחה,

עצבות,ידע,וכל השאר-ביניהם,גם אהבה.

באחד הימים,הודיעו לכל הרגשות, שהאי עומד לשקוע.

כל הרגשות החלו בהכנות נמרצות לקראת העזיבה: הם תיקנו

סירותיהם, ארזו חפציהם ולאחר שהכל היה מוכן,

הם החלו לנטוש את האי אחד אחרי שני. כולם, מלבד האהבה,

שסירבה לעזוב את האי והחליטה להישאר עד הרגע האחרון.

כשהאי כמעט שקע, החלה אהבה לקרוא לעזרה.

היא ראתה את עושר,ששט בסביבה על ספינת הפאר המוזהבת שלו,וקראה לו : "עושר,האם אתה יכול לקחתני עמך ? "

"לא,אינני יכול. ספינתי מלאה בזהב, כסף ויהלומים,אין מקום

פנוי עבורך " , השיב העושר.

אהבה החליטה לבקש עזרה מגאווה ,שגם היא שטה לה להאנתה

אל מול חופי האי, בסירה יפיפייה : "גאווה,בבקשה עזרי לי! " ,

התחננה אהבה, אך הגאווה השיבה : "אני לא יכולה לעזור לך.

את רטובה כולך,ואת עלולה לגרום נזק לסירתי".

עצבות הייתה אף היא בסביבה ואהבה קראה לה : " עצבות,

תני לי לבוא עימך ! " אך העצבות השיבה : "אהבה, אני

מצטערת,אך אני כל כך עצובה ואני רוצה להיות לבדי " .

גם שמחה חלפה על פני אהבה, אולם היא הייתה כל כך מאושרת

ושמחה, שהיא אפילו לא שמה לב לקריאתה הנואשת של האהבה...

לפתע נשמע קול : "בואי אהבה, אני אקח אותך " .

היה זה מישהו קשיש.

אהבה הרגישה כה מבורכת ונרגשת,

שהיא אפילו שכחה לשאול את שמו.

כאשר הם הגיעו לאדמה יבשה, הקשיש פנה לדרכו, אהבה,

שהבינה כמה אהבה שוכנת בקשיש, שאלה את ידע,

קשיש אף הוא, מי היה זה שעזר לה.

" היה זה זמן " ,השיב הידע.

" זמן ?" שאלה אהבה . " אבל מדוע שדווקה זמן יעזור לי ? "

ידע חייך בתבונה ואמר : " מכיוון שרק הזמן מסוגל להעריך את

גדולתה של אהבה " .