הריקנות הזאת ...

אתה יודע, זאת הפעם השניה בחיים שלי שאני מרגישה כזאת ריקנות. אומנם הפעם הראשונה לא תשתווה לזו לעולם, אבל אני זוכרת אותה טוב טוב. כשהייתי קטנה, היה לי פחד מכלבים. אבל מה-זה פחד, לא הייתי יוצאת מהבית לבד, ואם הייתי הולכת לחברים, הם היו חייבים תמיד לקשור את הכלבים. כשעליתי לכיתה ד', אמא שלי החליטה שזהו, שזה כבר לא יכול להימשך ככה ואני לא יכולה להמשיך לפחד ככה מיצור כל כך מקסים. אז היא קנתה לי כלב. וזה עזר, באמת. אני זוכרת, שנורא רציתי כלב למרות שפחדתי. חלמתי על זה המון זמן. הלכנו להביא כלב, בחרתי את הכלב הראשון שרץ לקראתינו, לקראת אמא שלי ולקראתי, והוא באמת כלב מקסים. הוא היה אצלינו יומיים, וביומיים האלה נקשרתי אליו מאוד. הרגשתי שפתאום יש לי כל מה שאני רוצה, שלא יכול להיות יותר טוב, שאני הכי מאושרת בעולם. אחרי יומיים, אמא שלי קבעה עם חברה בקניון לקפה, ואני לא יודעת איך הגעתי לזה אבל החלטתי שאני מצטרפת ולוקחים איתנו את הכלב החדש, שכל כך לא רציתי להיפרד ממנו. אז ירדנו למטה, ובדיוק הגיעו שכנים חדשים עם כלב אמסטף. הכלב שלי קטנטן אבל חושב שהוא רוטויילר, וכנראה שהוא התגרה באמסטף, והאמסטף פשוט נשך אותו בצוואר ולא הירפה במשך כמה דקות. הוא לא יכל לפתוח בעצמו את הפה (האמסטף) כי הנעילה של הנשיכה שלהם היא בערך טון וחצי, אז הבעלים שלו בא ופתח לו את הפה, והכלב החדש שלי ברח. הוא ברח לשבוע, ואחר כך החזירו לנו אותו מצער בעלי חיים... אני לא אשכח את השבוע הזה. דאז הוא היה השבוע הכי עצוב בחיים שלי, חיפשתי אותו בכל השכונה ופתאום קלטתי שאין לי אותו יותר, שכל כך התלהבתי ושמחתי בהתחלה וכאילו לקחו חלק ממני. זה היה נורא, ללכת ולחפש אותו בכל השכונה - מבלי לראות אותו באף מקום. זה היה מייאש, כואב, עצוב.. פשוט רציתי להיעלם. בזמנו לקחתי את זה נורא קשה כי התייחסתי לנושא נורא ברצינות, ועכשיו - להבדיל מהנשיכה, אתה חמקת ממני בדיוק כמו שהכלב שלי חמק ממני. הוא חזר, ולאט לאט אני גם ככה שמתי פחות ופחות לב אליו. עד שיום אחד הוא נדרס... והיה צריך לעבור ניתוח... ושוב להשתקם. ושוב הבנתי כמה אני אוהבת את הכלב הזה. ומה שאני אומרת בעצם, זה שאתה לא מבין כמה דבר מסויים חשוב לך עד שאתה מאבד אותו. אני אוהבת אותך, לא הערכתי אותך מספיק כשהיינו ביחד, ואני משלמת על זה מחיר כבד בכל יום, אני מאמינה שאמשיך לשלם על זה... אני אוהבת אותך, אין לך מושג כמה. חשבתי שאהבתי כבר את האהבה הראשונה שלי, מסתבר שהיא לא משתווה לרבע ממה שאני אוהבת אותך. זה פשוט זה. אתה ה-אחד שלי. גם אם זה לא מבחינתך... אני אוהבת אותך. לעולם, בחיים, בשום מצב, לא אשכח...


אומרים, שהעצב הכי גדול הוא להיזכר ברגעים הכי שמחים שלנו. אני כל יום נזכרת בעוד ועוד רגעים יפים שהיו לי איתך, ורק נהיית יותר ויותר עצובה. זה נכון מה שאומרים, אני מקווה שזה גם נכון שאומרים שמה שנועד להיות, יהיה. אני פשוט מרגישה שזה נועד להיות בינינו. אני רוצה את זה, אני חולמת על זה, ולנצח אחכה לזה.


אוהבת בלי תנאים ולנצח אדע שאתה הוא באמת האהבה הראשונה שלי.