מההההממיםםםםםםםםםםםםםםםם

ניתנה לי הזכות לאהוב

ואהבתי אותך מעבר ליכולתי

בעיני,

על דל שפתי,

בליבי,

בנשמתי,

הייתה לי חלום הנושק לתקוותי

הייתה לי באמת ובתמים אושר אמיתי,

רחפתי איתך

נגעתי בשבעת הרקיעים

לגמתי אותך

השתכרתי מיין האוהבים

זרעתי אותך בליבי כנבט אהבה

לכל החיים,

ניתנה לי הזכות לאהוב

ועכשיו אני אומרת תודה,

למרות שבכיתי ונפגעתי,

עכשיו אני יודעת מה זו אהבה.





"אל תבכי, הכל יהיה יותר טוב.

אני מבטיחה לך...

זה רק נראה לך נורא כל כך כי עכשיו לילה

ובלילה הכל נראה כל כך...

לא מציאותי עד כאב.

אני מביטה בה, ומנסה לומר לה

ולא יכולה כי היא הקימה סביבה חומה

ואני מנסה להתקרב ורק נכווית

אני זוכרת את הלילה ההוא, שבו הכל התחיל

הלילה ההוא שבו נשבר לה הלב.

היא פשוט הייתה כל כך תמימה, נאיבית

היא לא האמינה שדבר כזה יקרה לה.

ואז ביום אחד הכל השתנה

ואני זוכרת שעמדתי שם,

וזה היה המחזה הכי עצוב שראיתי בחיים שלי

איך הלב שלה נשבר לרסיסים

ואין מי שירים אותם

ואיך הבטתי בה ברחמים כשהיא התכופפה להרים אותם

איך היא ניסתה להיות אמיצה, לא לבכות

אני זוכרת איך ברגע ההוא, שבו נשברו לה הכנפיים

ראיתי את כל החיים שלה חולפים וידעתי

שהיא לא תהיה מאושרת לעולם

ושהיא תמיד תבכה, ותנסה לאחות את השברים ההם

תנסה לחיות בעבר ותעמיד פנים שהיא מאושרת

ואף אחד לא יכיר אותה באמת,

כי היא תחייה בתוך עצמה ורק בלילות,

כשהכל נראה כל כך לא מציאותי עד כאב היא תישבר עוד פעם

ותאחה את עצמה, כדי לקום מחר בבוקר ליום

שהיא מקווה שיהיה יותר טוב.."





היא תמיד סיקרנה אנשים

היא לא ידעה למה.

אנשים תמיד הרגישו שהיא רואה בהם

דברים אפלים ניסתרים

אנשים חשו שהיא מבינה אותם

ושהיא מאושרת.

אנשים מניחים דברים מטופשים לפעמים.

הם לא ידעו עליה דבר..

הם לא ידעו איך היא יושבת שעות בתוך החדר הקטן שלה

שומעת את אותו השיר העצוב שוב פעם ושוב פעם

הם לא ידעו שהיא רוצה משהו אחר

שהיא רוצה למצוא הרבה יותר ממה שיש

היא חיפשה טעם בחיים היא פשוט לא מצאה.

הם לא ידעו איך היא הייתה תופסת בשערה

מחזיקה את הראש

את עצמה, כדי שלא תיפול לתוך הבור הגדול ההוא

איך הייתה בוכה בוכה כל כך הרבה

הם לא ידעו כמה היא כאבה על כך שלא הייתה מי שרצתה להיות

שלא הייתה מי שרצו שתהיה

היא בכתה עליה היא בכתה על העבר על מה שהיה

היו לה כל כך הרבה סיבות לבכות.

היא חשה כל יום שאותו בור קורא לה מושך אותה

ולפעמים היא כל כך רצתה להיכנס לשם

היא כל כך רצתה להישאר שם

היא רצתה שהכל ייגמר

לא להיות קיימת

הקיום כאב לה מדי

אבל לא היה שם איש בשבילה.

אף פעם לא היה.

והיא רק רצתה לצעוק. פעם אחת לצעוק.

היא רצתה להגיד: אני פה!

היא רצתה כל כך הרבה דברים.

דברים שאין ביכולתה להשיג.

אלוהים יודע כמה זה כואב. כמה היא רצתה שזה יגמר.

רק אלוהים יודע כמה באמת זה רע

רק הוא יודע כמה אני בוכה

או כמה אני רוצה לבכות

רק הוא יודע. הוא היחיד שמבין.





הדמעות מכסות את העיניים כחומת מגן,

מטשטשות את שדה הראייה

מעלות לפניה זכרונות, שניסתה בכל כוחה

להעלים בשדות השיכחה.

והדמעות שהיא כל כך התאמצה לבלוע

כבר לא מקשיבות לה, ממרות את פיה

ויוצאות אל העולם

מרטיבות את השביל המוכר במורד לחייה.

אבל היא מוחה אותן מהר,

היא נדבקת לאדישות שאימצה לעצמה

ומסבה את עיניה בחיוך מלאכותי

כלפי השמש החמה.

מלטפת את הפרחים שתחת ידיה,

ונשענת על העץ בעייפות

כבר אין לה כוח לסבול את הכל

אין לה כוח אפילו למות.

היא מסתכלת סביב ומחפשת

את מה שהיה גורם לה לחייך פעם, מזמן

מחפשת את המילים

שיתנו לה תשובה ואז היא תוכל להיעלם בעשן.





אתה משלים אותי

ממלא את החלל בנפשי

מוזג לתוכי

רגשות חדשים

מתערבל עם זיכרונות ישנים

מוסיפה חלק ועוד חלק

לפאזל הלא מושלם שלי

מאזן בי את הדברים הרעים

ושותל בי תקוות, שאיפות

לרגעים חדשים

אתה החצי השני שלי

חצי מליבי,

חצי מגופי

איני חצויה עוד

אני עולם שלם מופלא

איתך...







מקוווווווווווווווווה שאהבתםםםםםםם.....!!!!!!!!