«::*°•יהי זכרך ברוך•°*::»/«::*°•סילבסטר החתול•°*::»

עכשיו אני יושב וכותב שיר על מה שעברנו,
מתחילת הניצוץ ועד אותו רגע שנפרדנו,
איך אהבנו ואולי היינו כל כך תמימים,
איך חשבנו שזה יהיה נצחי, לעולמים.
אז נכון שהאהבה הייתה גדולה מאוד,
ונכון שהיינו זה לצד זה כשמישהו החל למעוד,
נכון שהרגשות לא נעלמו ולא לרגע אחד,
ונכון שכל רגע שהגיע היה מהאחר יותר מיוחד,
אבל זאת לא אשמתנו מה שקרה,
זאת אולי אשמתו של אלוהים, מה שהוא ברא,
הוא ברא את הבן אדם שלקח את אהבתינו,
ועכשיו אני לבד נמצא, ועכשיו זה כבר לא שנינו,
עכשיו עם הכל אני צריך לבד להתמודד,
עכשיו אני מרגיש כואב, כשזיכרון בי מהדהד,
אותו זיכרון מהפגישה הראשונה שבי נחרט,
איך במבט אחד הלב שלי אלייך מוגנט,
ואותו בן אדם יישב בכלא על שנסע בפראות,
על זה שציפצף על תמרור עצור והגביר את המהירות,
הוא ציפצף על התמרור ובעצם לקח אותך ממני,
ומי אני שאתמודד מול כל זה? אלוהים? לא, אינני,
אז מה נשאר לי? רק להקריא את ההספד,
בהלוויה שתהיה לך מחר ולקוות שתשמעי את ההד,
ההד מהקול השבור שבי כל כך מתעתע,
רק רציתי שתדעי שאני נורא מתגעגע,
יהי זכרך ברוך.