זיכרון. . .

היא יושבת שם,

היא לבד בפינה..

היא רואה אותו הולך, מתרחק

ולפתע זה בא.

הנה הן באות, הדמעות.

הן יורדות, מלוחות מכאב,

צועקות שתחזור, לרפא את הלב.

היא לבד עצובה.

היא יודעת זה נגמר היא נשארה לבדה.

היא בוכה ובוכה,

והכאב לא עובר, הדמעות ממשיכות.

הן לא עוצרות הוא לא נעלם.

היא מוציאה סכין,

היא חושבת מעט, היא נזכרת בו ובאותו המבט,

המבט שלו האהבה שפעם הייתה.

היא חותכת ורידים,

ושוב הם עולים, זיכרון אחר זיכרון,

באותו המפגש הראשון..

פתאום ענייה נסגרות,

ואלה הם כבר לא זיכרונות..

היא לא תסבול יותר, היא כבר לא בין החיים,

כעת היא אי שם במרומים....