חיים לראווה

מתבוננת בראי,


בוהה בדמות המשתקפת -


יצור מעוות ופנים חסרות הבעה,


מרגישה כפי שהיא נראית.


נותנת לעצמה לשקוע מטה,


כבר לא רוצה להיחלץ מהמצב הקיים


או אולי לא חושבת שתוכל.


רואה עצמה כמשוגעת


שנהנית מלילות של קינה


מתענגת על הכאב,


נותנת לו לסחוף אותה


והיא עצמה -


ככוס זכוכית שעומדת על סיכה


משב רוח יכול לנפצה.


חולמת בהקיץ על מנוּסה,


על שחר עולה בצלקת אדומה מתרחבת


מעל המישורים האינסופיים שמאחוריה.


כל מה שאי פעם האמינה בו בילדותה,


בתמימותה,


הרי הוכח שוב ושוב כשגוי.


כבר איננה מי שהייתה,


כיום נותרה היא רק מסיכה


צבועה


בלבן.


אך היא יודעת מי היא,


היא יודעת מה שמעולם לא נאמר.


החיים הם משחק,


משחק מלא בתחפושות ובצבעים,


אותו דגש על חיצוניות שמעולם לא הבינה,


כמה יפים הם החיים.