סבל זה לא כאב- אני מציעה שתקראו ככה תבינו מזה התאבדות וכאב אמיתי לא שטויות, פרק א'.

הדבר הכי מצחיק שתמיד חברים, חברות, אנשים אומרים לך "אל תדאג עכשיו כואב לך אחר
כך יכאב לו" או "די מתישו תרגישי טוב" או את המשפט "בסוף הכול טוב ועם לא טוב זה לא
הסוף"

אלא משפטי עידוד אך זה לא אומר שזה נכון..לפחות לא לכולם ולא לגבי...כי החיים שלי
מלאי כאב וירידות...פעם סבלתי אותם אבל פשוט נמאס לי לסבול מהם...הייתי רוצה לספר
לכם הכול..ואני יספר ואני ישמח עם תגיבו לי זה יהיה מאוד חשוב לי...כדי שתיראו עד
כמה אדם יכול לסבול...עד כמה בן אדם יכול לשאת כאב...עד מתי...עד איזה מעשה..עד
מה..חשבתם שאפעם לא תדעו מיזה רק מהשמיים אבל לא...הגיעה לכן מישהי..שתראה לכם איך
זה באמת הולך...



קוראים לי לינוי, עכשיו אני בת 18 וחצי ואני בעייתית אבל שלא תגידו שאני
משוגעת..אני לא יש לי סיבות למה שעשיתי ותראו זה יהיה סבל אמיתי..אתם עוד תרגישו את
הזעזוע מכה אותכם..הכול התחיל בגיל 9 וחצי ואולי אפילו לפני זה אבל אני זוכרת יותר
דברים כאשר הייתי בת 9 וחצי, אני עוד זוכרת את התאריך הזה בשנת 12.3.1993 קיבלתי
מחזור אתם לא חושבים שזה היה גיל די מוקדם לקבל? כאילו הגיל הבסדר הוא 13...ועם כבר
לא נו אז 10 אבל 9 וחצי..אבל כול דבר יכול לקרות..הורי מעולם לא סיפרו לי על זה דבר
אבל זה גם לא היה הגיל לדבר על זה..הייתי מאותו יום בבצפר...ורק חברתי ידעה מיזה
בגלל שהיא קראה את כול המדריכים האלה..היא הלכה מהר למזכירות וביקשה תחבושות כמובן
שהם שאלו מה קרה וזה והיא הייתה צריכה לספר ואז כמובן שכבר כול המורים ידעו "שלינוי
לבין קיבלה מחזור בגיל 9 וחצי, יהיו לה ציצים של גברת כבר בגיל 11" אוי..זה מזה
ביאס אותי אחושרמוטה..חברה שלי מהר הביאה לי..ושמתי..פשוט לא היה לי ממש הרבה דם אז
המכנס היה נקי , אבל חשבתי לי נו איזה מזל שגומרים עוד חצי שעה ללמוד כלום לא יקרה
אני ידבר עם אמא והכול יהיה בסדר זו תהיה הצרה היחידה שלי בעולם...כמה חבל שהייתי
כזו תמימה בילדותי...הגעתי הביתה ואמא שלי כבר ידעה מיזה כנראה המחנכת שלי כבר אמרה
לה..ככה למדתי עד כמה רכילויות עוברות מהר בין אנשים אימא שלי כעסה צעקה עליי אמרה
לי "למה קיבלת מחזור בגיל כל כך מוקדם מה את מפגרת תראי מה את עושה את עוד בגיל של
ילדה וכבר הופכת לנערה ימפגרת אחת" היא אמרה לי את זה כאילו שהייתי אשמה אחריי כמה
צעקות ברחתי לחדר והסתגרתי וזו הפעם הראשונה שאני זוכרת את עצמי בוכה כל כך הרבה
זמן בסוף מרוב בכי נרדמתי על המיטה...עם הבנתם באותו זמן הייתי רק כיתה ג'...ככה
נמשכו עליי שנתיים עם עליות וירידות אבל שוב דבר נורא מיזה לא קרה..החיים שלי היו
מעולים בכול זאת צדקתי זה היה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים לא יקרה יותר שום
דבר...אבל עד כמה טעיתי.



הגעתי לכיתה ה'...באמת הייתי כבר מאוד מפותחת יותר מכולן בת ובת שבכיתה שלי ואפילו
מכאלה מכיתה ו'...הן היו בי או שאי אני כבר הייתי סי..אהבתי את זה כי גם הייתי יאפה
הרבה בנים נדלקו אליי...רצו אותי אבל מי שרציתי לא רצה אותי..פעם מישו הזמין אותי
לצאת הסכמתי הלכנו..ראינו את הסרט צחקנו עשינו כיף החיים הלכנו ברחוב פתאום מתחילים
להיות קולות צורחים נבהלתי וגם משהזמין אותי נראה מבוהל אך באמת הוא לא היה פתום
נגעו בי וסחבו אותי לאיזה מחסן וקשרו אותי פתאום היה אור וראיתי הרבה ילדים מהכיתה
שלי בערך 5...היה 6 אחד מכיתה ו'...היה רק הם..וזהו הם התחילו לגעת בי ... ואמרו
אנחנו יודעים שזה לא הציצי שלך אלא צמר גפן..אמרתי להם לאאא נכוןןן זה לא צמר
גפן...הם אמרו באמת? בואי נבדוק הם התחילו להפשיט אותי עד ערום ואחריי שסיימו אמרו
פששש...אז באמת זה החזה שלך בכיתה אחושרמוטה...אחר אמר בוא נראה לה אותנו ערומים מה
זה לא אופר..כולם הסכימו חוץ מיזה שהזמין אותי לסרט אמר די עזבו אותה מספיק סבלה הם
שיחררו אותי והלכו אני התלבשתי והרגשתי מיואשת איך הם עשו לי דבר כזה...הגעתי הביתה
בוכה הכול היה חשוך פתאום