אובססיה!

אני כותבת לך.. כותבת ובוכה.. למרות שאני מעדיפה לחשוב שהמכתב הוא בשבילך, אך הוא בעצם בשבילי. בתקווה שיעזור לי איך שהוא.. להתגבר על הפחד הזה... הפחד הזה שלא אוכל לשלוט בעצמי אם אראה אותך שוב איתה.. הכעס ההוא שתוקף אותי כשאתה אוחז בידה.. כל כך רוצה להיות היא.. שמחזיקה בידו של אהבת חיי.


אני זוכרת שחיכיתי לך מתחת לבית.. וכשראיתי אותך הולך איתה יד ביד התחבאתי ממך... כדי שלא תראה אותי, מביטה.. עוקבת..


רושמת כל צעד שלך.. כן... גם כשאתה מנשק אותה ומצמיד אותה אלייך.. כשאתה מכניס את ידך לחולצתה.. אני רואה הכל... מצלמת, רושמת..


אני זוכרת את הפעם ההיא שנפל לך הצמיד בעת משחק כדורסל.. כן אני הייתי שם! כשניצחתם! וראיתי הכל.. הייתי בין הקהל הצפוף.. וידעתי שכך לא תראה אותי בחיים.. בין כל ההמון הרועש.. המריע רק לך. לאהבת חיי.


כל כך קיוויתי שלא תבחין בצמיד ההוא... ששכב לו על הרצפה ורק חיכה שאבוא להרימו.. וכך עשיתי.. בסוף המשחק כמובן..


הוא תלוי אצלי מעל המיטה.. יחד עם כל התמונות שלך שצילמתי... ואם אי פעם ייצא לך לראות אותן.. תחשוב שאני מטורפת..


אז מה אם צילמתי אותך בעת שנתך? את אהבת חיי.


אתה גם בטח לא זוכר שישבתי מאחורייך באיזה שיעור והנחתי לעצמי לגזור קמצוץ קטן מהשיער הארוך והגולש שלך..


אני גם לא יודעת אם אי פעם תזכור.. כי אתה כבר לא קיים.. רק בראש שלי.. רק במכתבים ובתמונות שלי.


אני מצטערת שלחצתי על ההדק הזה.. ה"כפתור" המזד**ן הזה שגרם לי... לאבד אותך.


את אהבת חיי........