זה אתה

זה אתה שעיינך לא עוצמות,

זה אתה שליבך פועם,

זה אתה שתמיד הלכת,

זה אתה שלא יודע כאב.

זה אתה שתמיד בקשת,

זאת אני שתמיד נתתי.

אם זה אתה, כה רגיש ונחמד,

אז למה אני בוכה בלילות,

ולמה לבי חדל לפעם?

למה הלילות שחורים מתמיד,

ואתה מתמיד לאחר?

למה אני כה בודדה,

ולמה תמיד לי זה כואב?

ומה הרוח הפסיקה בשלוותה?

ואם זה אתה...

אז למה אני נשארתי,

למה אני כאן?

כי תמיד לי צורב,

ותמיד אני בוכה,

ואתה היחיד שלא יודע כאב.

אם זה אתה,

אז למה עיני נעצמות,

ולמה אותך אני אוהבת,

ולמה תמיד ישבתי בלילות,

וחיכיתי לבואך?

כי אני כבר עייפה

מללכת אריך,

ואני תמיד הייתי שלך.

ואני זאת שפקחה את עיינית הזולגות, גם בשעת צרה,

ואתה לא חיכית,

עד שיבוא האביב,

זה אתה,

שמביא את הגשם, והסערה

אלי,

זה אתה.