S&E- ''דמעה'' - עוד סיפור שלי.

זה היה אז, בתקופה שלפני שנתיים, שהשמחה בחיי שררה בנתיים.

היית שם איתי בכל שעה קריטית בחיי.

שימחת אותי, וניגבת את הדמעות מעיניי.

תמיד נהגנו להתהלך בשביל שמול ביתך, שלובי ידיים, מביטים זה לזו בעיינים.

אהבנו כמו שאי אפשר לאהוב.

אני זוכר את ליל ל"ג בעומר, שישבנו מתחת כיפת השמיים

והם נצצו, הכוכבים, בשבילנו, בשביל אהבתנו.

הסתכלת לשמיים ואמרת לי, שם נמצא אלוהים, וכמו שהוא גדול , וכמו שהוא אין סופי,

ככה אהבתי אלייך.

בילנו שעות, צחקנו בלי סוף, אבל מה שהכי אהבתי בקשר שלנו, זה השיחות נפש הקטנות האלו,

שאחרי כל שיחה איתך הלב שלי מתמלא בעוד אהבה כלפייך.



התקופות הקשות בחיי, או ככה לפחות חשבתי , את עזרת לי לעבור אותן.

ואני עזרתי לך בשלך.

אני לא אשכח את היום שבכית, כי רבת עם אימך, ואמרתי לך ששום דבר בעולם

לא שווה שהדמעות ייפלו מהעיינים, שתקחי ממני דוגמא, שתיהי חזקה וששום דבר לא יפיל אותך,

ולא את דמעותייך.

הבטנו אחד לשני בעיינים ונשבענו שלעולם לא נבכה, בשביל שום דבר שבעולם.



עברו החודשים הקסומים שלנו, עד היום האפל בחיי, היום השחור,

באת אליי עם עיינים דומעות ונפוחות, הבטתי בך ושאלתי למה את בוכה? למה את מפרה את ההבטחה?

אמרת לי שאנחנו צריכים לדבר, שאלתי בתום, אם זה נגמר? אם הכל עבר?

ואת ענית "לא מה פתאום, לא אתן לזה בחיים לקרות, אבל יש דברים חזקים מזה". לא הבנתי. בילבלת אותי.

הסברת את עצמך " קיבלתי את התוצאות של בדיקות הדם שעשיתי לפני מספר ימים, היום הודיעו לי שיש לי לוקמיה, סרטן הדם,

ואני בשלבים מתקדמים, אני לא רוצה לגרום לך סבל ואני לא רוצה שתבכה, אני לא רוצה שתפר את ההבטחה.

אני מבטיחה להיות חזקה ואני מבטיחה להיות שם בשבילך תמיד. תמיד. עד סוף החיים."

חיבקתי אותך והאמנתי בך. האמנתי לך. ידעתי והאמנתי שתקיימי את הבטחתך.



החודשים הבאים שעברו עלינו לא היו קלים כלל.

כל יום היית בטיפולים. ואהבתנו די התפרקה ניתן לומר.

החיים שלי התפרקו ואיתם הלב.

כל יום הייתי מתפלל לאלוהים, שאותך ירפא, שזה לא פייר, את טובה, את מלאך עם הילה מעל הראש,

את אדם שלא פוגשים כל יום, ושהתכנון לקחת אותך בשלב כל כך מוקדם בחייך כל כך הזוי ומופרך.

אבל ללא תשובה או תגובה.

לאחר הרבה טיפולים הרופאים החליטו שאי אפשר לתת לך לסבול את כל הטיפולים הכימיים. ושעדיף לתת לטבע לעשות את שלו.

שבועיים לאחר מכן. הודיעו לי שאת במצב קריטי. ושפינו אותך לבית החולים. הגעתי לשם בריצה.

אבל זה היה כבר מאוחר, כיסו את פנייך. ופינו אותך מהמיטה.

מתת. מתת לי.

זה היה הדבר הנורא ביותר. התקופה הכי קשה בחיים שלי ולא היית איתי שם.

כנראה שלאלוהים יש תוכניות אחרות, שלא תמיד הוא משלם לרעים, והטובים עושים בשבילם את העבודה.

שלא תמיד הבטחות מתגשמות, ואותו דבר על שבועות.

הלב שלי לא היה שלם, חצי נשאר אצלי, וחצי לקחת איתך.

ההבטחה שלך הופרה.

וכך גם שלי.

והדמעה זלגה .................











תגיבו.