פרפר- אני כתבתי, קצת ארוך אבל שווה את זה.-S&E-

טוב אז את הקטע הזה אני כתבתי..

וזאת כבר פעם שנייה שאני מפרסמת פה...במקרה ותאהבו...

אני יפרסם עוד :]

תהנו :)



"מאי, יפה שלי,

את זוכרת? זה היה החופש הגדול ב-10 בבוקר

התהלכנו בשביל המוביל לביתך, הבית שהיה כמו שלי,

הלכנו יד ביד והשמש בדיוק שקעה בתוך הים, הבית שלך היה הבית שנמצא במקום הכי מדהים

על גבעה עם גינה ירוקה ומרפסת גדולה שמשקיפה לים הגדול והיפה,



את זוכרת? איך תמיד נהגנו לומר שהים זה הדבר הכי יפה שקיים

אמרנו שתמיד שיש צרות ועצב אפשר ללכת לשם ולפרוק את הרגשות



מתהלכים בשביל ומגיעים לביתך, נכנסים, שותים, אוכלים, נחים, צוחקים

והכל נפלא, ואימא שלך, בדיוק חזרה מהעבודה ופנתה אליי בשאלה "היי מה שלומך?"

עניתי "טוב, איך אצלך?" היא חייכה אליי חיוך מאולץ.



אני זוכר הכל, את הלילות שלנו, את הימים, את הריבים+

את הרגעים היפים,

שמנצחים את כל הזמנים.



אני זוכר שבאותו היום היה חם בחוץ, ואת אהבת את השמש,

אז יצאנו החוצה לגינתך לשבת ולשוחח,

פיטפטנו על הכל צחקנו ונזכרנו,

פתאום ישב עליי פרפר אחזתי אותו בידי ואמרתי "מאי תיראי תיראי איך אני מועך אותו"

ואת צרחת "לללללא"

לא הבנתי את פשר הצעקה,

ואמרתי לך "מה את לחוצה כולה פרפר"

"לא אמיר" את אמרת "פרפר זוהי נשמה שהייתה בשמיים ובאה לעולם לראות את כל האנשים שהיא אי פעם אהבה

לארח להם חברה גם אם הם לא מודעים שזה היא הנשמה שחסרה במשפחה, אסור להרוג אותה!" אמרת "כשהורגים אותה אין דרך חזרה

לא גן עדן ולא גיהנום, שהורגים את הפרפר, נמחקת הנשמה לתמיד"

ואני התסכלתי במבט לא מבין "אויש איך את עושה סיפור מכל דבר" , והנחתי לפרפר לעוף

ואת הבטת בי בעיינך הרכות והתמימות ואמרת לי "זה מה שתמיד אמרו לי"

הסתכלתי עלייך ואמרתי "לא תמיד צריך להאמין למה שאומרים, את פשוט בנאדם שמאמין לכל מה שאומרים לו"

היה שתיקה זמן רב אחרי המשפט הזה,

עד ששברת אותה במשפט "אז אני לא מאמינה לך שאתה אוהב אותי"

"אם היית אוהב אותי היית מכבד את מה שאני מבקשת ממך, ולא לא עשית זאת"

כעסתי, אני לא אגיד שלא,

הרי את ידעת שאת הבנאדם שאני הכי אוהב,

שאין תיאורים מספקים לאהבה שלי אלייך,

קמתי והלכתי בעצבים,

חזרתי לביתי , ישבתי על המיטה חשבתי על המשפט,

המשפט הכל כך כואב הזה,

האותיות ממש עברו לי בין העיינים,

עצמתי את עיניי ונתתי לגופי להירדם

בצהריים של אותו היום קמתי,

מתוסכל, לא מבין, איך את חושבת ככה איך?

הרמתי את הטלפון וחייגתי אלייך לנסות להשלים, שנאתי שאנחנו רבים על שטיות

ושמעתי את קולה של אימך רועד וצרוד,

פניתי בשאלה "האם אוכל לדבר עם מאי?"

והיא אמרה "אמיר, מאי איננה, אחרי הריב שלכם היא הלכה לים היא אמרה לי שזה המקום שהיא פורקת ממנו את כל הלחצים,

היה באותו יום הים מסוכן, היא נכנסה, ומערבולת גדולה סחפה אותה לקרקעית הים, האנשים שהיו במקום עדים לכך, ניסו להצילה,

אך, ללא הצלחה! אני מצטערת, אבל אפילו מצבה לא נשארה ממנה, להתראות"



כשהיא ניתקה את הטלפון פרצתי בבכי,

התלבשתי והלכתי לכיוון ביתך,

התהלכתי לים, והיו שם אנשים המולה גדולה סביב הים,

הסתכלתי אל המים, כאל לא מבין

איך זה קרה, את רק רצית להיות קצת במים ולפרק לחצים,

למה דווקא את? למה דווקא לך זה קרה?

ועוד היינו נוהגים להגיד שהים זה הדבר הכי יפה שקיים,

אולי הכי אכזרי.

בשאלות פנימיות לא שמתי לב למה שקורה מסביבי,

רק שמעתי ילד קטן שאמר "אויש הפרפר המעצבן הזה" ונשמעה כף כיאלו נמחץ משהו,

כשהסתובבתי ראיתי את הילד מסלק את הפרפר שמחץ למוות מידו,

הסתכלתי , והמילים שלך עברו בי,

התחלתי לבכות, הבנתי שכל מה שאמרת לי זה באמת נכון, הבנתי שבאת משמיים להראות לי שאת איתי ושאת פה מארחת לי חברה,



המשפט של אימך הדהד בי "אפילו מצבה לא נשארה ממנה"

עכשיו ידעתי שצדקת, ורק אחרי שהבנתי את זה, הנשמה שלך כבר לא הייתה כאן, היא באמת מתה.

אני מצטער,

באמת שאני רציתי לעצור את אותו הילד

אבל , זה היה מאוחר, מאוחר מידי.



רק חבל שנשמתך מתה, מבלי להאמין

שבאמת אהבתי אותך. אני עדיין אוהב. ואני תמיד יאהב."