עצבות נוראית

הבוקר מגיע ואני קמה לתוך הבדידות עמוקה , בדידות שלא עוזבת אותי במנוחה.


הציפורים מציצות והפרחים פורחים השמיים כחולים והשמש זורחת אבל כול זה לא בשבילי...


אני לא מרגישה דבר לא שומעת ולא רואה יותר הכול נלקח ממני .


רוצה לרקוד להרגיש חופשיה אבל גם זה לא יכולה משותק כול גופי וכך תמיד היה...


ואני רואה אותם את כולם רוקדים רצים הם נהנים יכולים לעשות הכול ועדין מתלוננים.


והשמש היפה והגדולה זורחת על כולם מאירה את דרכם ורק עלי היא לא והפרחים בגינה כולם פורחים רק בגינתי הם כבר נובלים והשמיים צבועים בצבע תכלת יפים כול כך אבל השמיים שמעלי שחורים ומכוערים.


הכי כואב שלא מרגישה דבר לא עצב לא שמחה גם לא פחד וזה כול כך נורא נותר לי רק לחכות, לחכות שיגיע הרגע שהמוות יבוא לקחת אותי.


אני רק רוצה שכאשר המוות יגיע הוא יקח אותי בלי כאב שיגיע היה שלווה רגועה ואולי אולי שם למעלה כן הרגיש כן הרקוד...