מקרה אמיתי לגמריי..ולמה דווקא לי?!..:[[..תגיבו

המילים שיוצאות מהפה והדמעות שיוצאות מהעיניים

ושוב זה חוזר..אותו התסכול..

כנראה שאני אוהבת וכל כך פוחדת לשכוח אותך..

אחריי המילים,הנשיקות,הליטופים,החיבוקים?!

כל כך קשה לחשוב שאחריי שתצא מהדלת הכל ייגמר..

והנה עבר לו חודש של לבד לגמריי..

והנה בוקר חדש הגיע..לחייך?!...לבכות?!..

והנה הגעתי בדיוק לאותו המקום שבו הייתי אתמול באותה השעה

אני בדיוק שני מטר ליידך ועם זאת כל כך מפחדת שתסתובב ותבחין בי..אולי זה מהפחד שמבטך יחדור עמוק עד שדמעה אחת תשתחרר מהמקום הכי טהור בגוף-העיניים..והדמעה הזאת תגרור אחרייה

שורה של דמעות שילטפו לי את הלחי..לא רוצה עוד

מכל הכוכבים שבשמיים רק אחד אלייך מהבהב

כל העולם עובר לי מול העיניים ורק אחד נוגע לי בלב..

אתה שלא יודע את עוצמת הגעגוע..אתה שלא יודע את חוזק אהבתי אלייך..אתה שפשוט מחייך ומחזיר לי מבט של בלבול נוראי..אתה שרק אתמול נישק ואמר..מילים יפות אך קשות כל כך..

והנה אתה ומה עליי לעשות?!..לחייך?..להתעלם?..לבכות??..לא אבל זה רק יחמיר..והנה שוב גל חום עובר לי בגוף והנה שוב חיוך מזוייף עולה על פניי..האמנת?...האמנת לחיוך שלי?...כי אני לא..

היה משהו במבט שלך..שאי אפשר להגדיר..רציתי לשאול אבל פחדתי שתסביר..

חייכת..חייכתי גם..התקרבת..התקרבתי גם..נשקת לי על הלחי..ואני נשארתי עם חצי חיוך שנתקע על הפנים..

אין לי כוח לוותר ומנסה להיזכר

אתה חסר,אתה חסר

אני רוצה להישאר

אין לי כוח לוותר ונמאס לי לשקר

לא רוצה שתישבר

אל תיתן לי לוותר אל תיתן שאשבר..

אמרת שתתקשר בערב ושתקפוץ לבקר

באת..דפקת בדיוק שלוש פעמים ופחתחת את הדלת..

הבטת בי במבט שרוצה להגיד משו חשוב..אך מפחד

הלב רוצה לומר מה שהראש יודע שאסור..

התקרבת,נישקת ושאלת מה שלומי..

עניתי שהכל בסדר ופתאום לפתע התחלתי לבכות

בכיתי ואמרתי שאני מתגעגעת כל כך..

החזרת לי חיוך קטן וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי דמעה זולגת מעינייך הירוקות

ואותה צעקה שרעדה משתיקתי שבה אל אוזניי האם תציל אותי?!

למרות שניסית להסתיר את הדמעה עם תירוץ נדוש שנכנס לך משהו לעין..התקרבתי אלייך ולחשתי לך באוזן שאתה מדהים וישנם שני רגעים שאני רוצה להיות איתך..

עכשיו ולנצח..חייכת ועם הדמעה הזאת שהתייבשה לך על הלחי זה היה נראה כזה טהור..

לחשת לי שאתה אוהב ושאותו הלילה שנפרדנו זאת הייתה חולשה

של רגע..לחשת שבחיים לא תלך ממני

עברה דקה עד שהבנו שאנחנו זה לנצח..

שאלת אם הייתי עם מישהו אחר במהלך החודש שהיינו פרודים..

עניתי.."הלוואי וידעת את חוזק געגועיי כשהלכת ממני"..

ובלי שסיימתי את המשפט שעוד רק אמרתי את המילה געגוע..

לחשת לי "ששש...עכשיו בלי דיבורים" ונישקת אותי

התנגן ברקע השיר אולי של עברי לידר וכשהוא הגיע לפזמון עצרת את הנשיקה ולחשת לי ו"אולי במקרה ייגמרו החיפושים ואולי הוא יהיה הדבר שבשבילו החזקת חיים"..התסכלת עליי הזזת לי את השיער מהפנים שפתייך נגעו בשפתיי ואמרת לי משפט שלא אשכח לעולם.."הדמעה הראשונה שזלגה מעיניי בגלל מישהי הכי מיוחד בעולם"..ושוב הצטברו לי בעיניים קובץ של מיים מלוחים שנקראות דמעות..

אחריי לילה שלם של חיבוקים ונשיקות והרגשה כמו באגדות..נרדמנו בשעה 6:45 בבוקר יום שלישי..

הערת אותי בנשיקה ואמרת לי למהר השעה הייתה כבר 1 וחצי בצהריים ואיחרנו לבית ספר..כמובן שאותך זה לא עניין..אתה את הלימודים שלך עוד חודש מסיים ולא רואה את הבית ספר יותר..ואני נשארת שם עוד שנה אחת תמימה..חחח

אמרתי שהיום זה חופש ושאני מרשה לעצמי להתפנק..

זאת צמרמורת ודאי לא הרגשת

אני שחולמת אני שאוהבת

את כל מה שאמרת

לחשתי בשמך ואמרתי "אני אוהבת אותך"..

אמרת את שמי בצורה מוזרה..התחלתי לחשוש..

אמרת לי יש לי בשורה לא כל כך טובה לבשר לך..

בשלב זה כבר קמתי מהמיטה ונעמדתי מולך עם מבט דואג על הפנים

אמרת לי בדיוק את המילים: "אני רוצה להגיד לך שאני אסיר תודה לך מעכשיו ועד לנצח"..צחקתי והורדתי את מבטי..אמרתי לך שהדאגת אותי נורא..ואתה חייכת..ובאותו יום שלישי המושלם שכמוהו לא יהיה לעולם נהננו,בילינו,כייפנו ואהבנו כל כך...

בסופו..לחשת לי.."את כל כך יפה שזה כואב" וחייכת

ואני עם מבט תמים בעניים התקרבתי נשקתי לך ועניתי..

"ואתה כל כך מתוק שזה מכאיב"..ויצאתי מהאוטו

אותו יום שליש המושלם כנראה לא יחזור לעולם..

בתאריך מקולל אחד..24.9 הוא נהרגת בתאונת דרכים..

בהלוויה לא עשיתי כלום חוץ מלעמוד ולהיפרד שלב שלב עם המבטים הכואבים ועם הדמעות שלא פוסקות..

צעקתייי המווןן..אךך צעקותיי לא נשמעו כייון שלא היה לי כבר כוח..

כשהבנתי שעכשיו קוברים אותך ומפה אין דרך חזרה נפלתי על ברכיי

וצעקתי לתוך הבור שאליו השליכו אותך בצורה כל כך אכזרית:

"אמרת שאני ואתה זה לנצחחחחחחחח"..אבל בדיוק שגרגר החול האחרון כיסה אותך לחשתי..

"כנראה שגם לנצח יש סוף"



כשאתם פוגשים את האנשים שמכניסים את האור

הכי גדול לחיים שלכם אתם לא מתארים

את החושך שהם יישאירו כשהם יילכו..



היום אני כמעט מסיימת י"ב עם זכרונות מתוקים וחמוצים

אך אני מביטה קדימה ולא לאחור..

למרות שכשאני מרגישה שאני צריכה להתפרק אני עולה לקבר

שלו ומספרת לו את כל שעבר עליי..ותמיד בסוף כשאני הולכת אני מתקרבת קרוב קרוב לקבר ולוחשת..:אוהבת ואוהב אותך לנצח"



אנשים?!..לא להתבאסס סתם רציתי לשתף מישהו עם המקרה שלי

פשוט תיזהרו בכבישים בבקשה ממכם:]



תגיבו אם בא לכם;]