נשמותתתת כנסוווווווו אחד היפיםםםםםםםם!!!!!!!!

(_)_(_)לא שליי...וחבל חח(_)_(_)

"לפני שנים רבות היה אי, בו שכנו כל הרגשות:

שמחה, עצבות, ידע וכל השאר, ובינהם גם אהבה.

באחד הימים הודיעו לכל הרגשות שהאי עומד לשקוע. כל הרגשות החלו בהכנות נמרצותלקראת העזיבה: הם תיקנו את סירותיהם, ארזו חפציהם, ולאחר שהכל היה מוכן החלו לנטוש את האי בזה אחר זה. כולם, מלבד אהבה, שסרבה לעזוב את האי והחליטה להישאר בו עד הרגע האחרון.

כשהאי כמעט שקע, החלה אהבה לקרוא לעזרה. היא ראתה את עושר ששט בסביבה על ספינת הפאר המוזהבת שלו וקראה אליו:

"עושר, האם אתה יכול לקחתני עמך?"

"לא, אינני יכו. ספינתי מלאה בזהב, כסף ויהלומים, אין מקום פנוי עבורך", השיב עושר.

אהבה החליטה לבקש עזרה מגאוה, שגם היא שטה לה להנאתה אל מול חופי האי בסירה יפהפיה: "גאוה, בבקשה עזרתי לי!", התחננה אהבה, אך גאוה השיבה: "אני לא יכולה לעזור לך. את רטובה כולך, ואת עלולה לגרום נזק לסירתי".

עצבות הייתה אף היא בסביבה, ואהבה קראה לה: "עצבות, תני לי לבוא עמך!" , אך עצבות השיבה: "אהבה, אני מצטערת, אך אני כל כך עצובה ואני רוצה להיות לבדי".

גם שמחה חלפה על פני אהבה, אולם היא הייתה כל כך מאושרת ושמחה שהיא אפילו לא שמה לב לקריאתה הנואשת של אהבה...

לפתע נשמע קול: "בואי אהבה, אני אקח אותך". היה זה מישהו קשיש. אהבה הרגישה כה מבורכת ונרגשת, שהיא אפילו שכחה לשאול אותו לשמו.

כאשר הם הגיעו לאדמה יבשה, פנה הקשיש לדרכו. אהבה שהבינה כמה אהבה שוכנת בקשיש, שאלה את ידע, קשיש אף הוא, מי היה זה שעזר לה.

"היה זה זמן", השיב ידע.

"זמן?" שאלה האהבה, "אבל מדוע שדווקא זמן יעזור לי?"

ידע חייך בתבונה ואמר: "מכיוון שרק הזמן מסוגל להעריך את גדולתה של האהבה"...





תגיבוו..אני אהבתי רצחח



הייתי פה ועוד יחזור!!