מלחמה.....

אז עברנו חודש קשה...

מודה פחדתי...הרגשתי את המוות מיתקרב יותר ויותר...

כל נפילה כל עזקה היתפללתי...

לא רוצה למות לעצמי לחשתי...

רציתי כל כך שהר'ח יהיה מלא כמו קודם..

ושהחדשות יהיו שמחות יותר...

התייאשתי כבר ללכת למקלט כל עזקה וליראות את אמא חיוורת בכל נפילה

כשזה היתקרב ממש בלוק ליידנו הרגשתי את הבום באוזניים כמה ימיים...

היייתי בשוק כמעט והתמוטטתי אבל הייתי חייבת להמשיך להיות חזקה...

ואמא שישבה שם על המדרגות מיואשת אבא מחבק אותה..וכל השכנים מופתעים...איזה מזל כולם אומרים...

ואני אני שליפני יומיים חגגתי יום הולדת לבד...בלי חברים בלי מסיבות אני והקירות...

הייתי כל כך בודדה כבר לא ראיתי מי ליידי פרשצתי בבכי עמוק...

עד שאבא אמר לאמא לארוז ושנסע רחוק מחיפה לאשדוד...

שמחתי כל כך...אין יותר עזקות

נסענו הכל היה שונה כאילו לקחו אותי למידה אחרת..הכל היה תוסס היו אנשים ברחובות..ילדים נהנים מהחופש הגדול..אירחו אותנו יפה אצל הדודים..יצאנו וניסיתי לשכוח שניה מכל המהומה...אך זאת פעם ראשונה שאני נמצאת במלחמה..אז יצאתי קצת מהכילים בכיתי וצעקתי..ואולי פחדתי אז ברחנו מחיפה אבל תודו שהייתי גיבורה?....