הקמע היקר שלי==>מאת שיר

לפתע הגיחה לאוויר העולם תינוקת . "מזל טוב! יש לך בת!"

אמרו ליולדת. ליולדת, ששמה סימה, נתנו את התינוקת המתוקה להחזיק ביידיה. סימה שמחה
נורא. ואז, הגיעה השעה שצריך לשים את התינוקת בחדר התינוקות.

האמא נחה בחדרה, ועדיין לא הגיעו האנשים לברך מזל טוב על הבת החדשה שנולדה.

האחות הסתובבה בין המיטות הקטנטנות, לראות שהכל בסדר. לפתע הגיע מישהו, או מישהי,
וביקש לראות את הבת של סימה עזריאל.

האחות הובילה אותו לתינוקת, והלכה לטפל בתינוק אחר שבכה.

האיש פתח את ידה הקטנטנה של התינוקת, ושם בפנים מחזיק מפתחות בצורת לב. הוא סגר
לתינוקת בחזרה את היד, והסתלק משם.

מאז, התינוקת, הילדה, הנערה, לא נפרדת מהמחזיק. זה הקמע שלה. עד היום לא יודעים מי
היה זה ששם לתינוקת את המחזיק ביד. או אפילו את מינו. והתינוקת הזו היא אני. מאז
ומתמיד אני סוחבת איתי את הקמע הזה. בגיל 8, ב"טקס" הענקת המפתח, זה היה המחזיק
הראשון שענדתי על מפתחי. בגיל 12, ילדים התחילו לצחוק עלי שאני צריכה אותו איתי כל
הזמן. היו מנסים להרוס לי אותו, אבל למרות שזה חתיכת גומי טיפשית, זה היה נורא יקר
וחשוב לי. לא יודעת למה.

אבל זה נעלם עם השנים. כולם כבר התרגלו שאני צריכה את זה תמיד איתי.

הגעתי לגיל16, והשגתי קמע שהוא לא פחות יקר. החבר שלי. אהבנו מאוד מאוד, אני אותו ,
והוא אותי. יום לפני היומולד, ישבתי בבית שלי ושברתי ת'ראש מה להביא לו. ופתאום צץ
רעיון במוחי: אני אתן לו את הקמע שלי!! הרי הוא חשוב לי אפילו יותר מהקמע, והוא
יהיה תמיד איתי. הלכתי אליו ונתתי לו את הקמע.. הוא שמח. גם אני שמחתי. היה לי קשה
לוותר על דבר כ"כ יקר, אבל ידעתי , שהוא יהיה ביידיים טובות.

במשך השבוע, תמיד הוא ליווה אותי הבייתה, לא נתן לי להתקרב לחברה שלי... מזתומרת לא
נתן להתקרב.. כל הזמן המציא תררוצים כדי שאני אבוא איתו ולא הבנתי למה.



יום אחד הוא לא הגיע לבית ספר, התקשרתי אליו והוא אמר שהוא לא מרגיש טוב. בכל מקרה,
הוא היה שנה מעלי, י"ב.

סוף סוף יכולתי ללכת עם החברה שלי..... הלכנו ביחד הביתה, ולא יודעת למה, רציתי
ללוות אותה עד הדלת. הגענו לדלת, והיא הוציאה את המפתח. פתאום אני רואה את המחזק
שלי.. המחזיק שלי... על המפתח שלה!!! לקחתי לה את זה מהיד. "מה, מחזיק חדש? תתחדשי"
אמרתי בלב כבד.. ובעצב. "כן.. תודה.. טוב אני חייבת לרוץ... ביי"

הדמעות עלו לי בעייניים, ורצתי הבייתה. נעלתי את הדלת בחדר ולא רציתי לפתוח לאף
אחד. נזרקתי על המיטה ובכיתי. אני יודעת שזה טיפשי אבל אתם לא יודעים כמה הקמע הזה
יקר לי....

כל הלילה לא ישנתי... רק בכיתי ובכיתי. הגיעה השעה ללכת לבית ספר, וכל העייניים שלי
נפוחות מאוד, מבכי ומדמעות. השיער שלצלי היה פרוע, וממש לא היה אכפת לי איך אני
נראת. הלכתי לבית ספר והחלטתי להתנהג כאילו הכל בסדר. ולא לדבר איתו על זה.

הגעתי לבית ספר, וראיתי אותו. הוא היה קר כזה. כל אחד שם לב ושאל אותי מה קרה. רק
הוא "לא שם לב" .

הגעתי אליו. דדיברתי איתו והוא היה קר, לא הסתכל לי בעייניים. התאמצתי לא לבכות.
ניסיתי לסובב לו את הפרצוף לתת לו נשיקת בוקר טוב. הוא התנגד.. עזבתי אותו והלכתי
לכיתה. החלטתי להשאיר את זה ככה עד ההפסקה.

יצאתי החוצה בהפסקה, וחיפשתי אותו בעיינים .. הוא לא היה.. התיישבתי על אבן בחצר,
ושירבטתי בחול "שיר+גל=אהבה"

פתאום אני רואה רגליים על החול.. הסתכלתי למעלה וראיתי את אורן.. הילד מהכיתה שאוהב
אותי...

"מאמי מה קרה? את לא נראת טוב.." חיבקתי אותו חזק.. הייתי צריכה מישהו עכשיו..

התחלתי לבכות .. הוא הרגיש.. הוא ליטף לי את הגב..

השתחררתי מהחיבוק וניגבתי את הדמעות.. הוא חייך והסתכל לי בעייניים. חבל שאני לא
אוהבת אותו. הסתובבנו בחצר, עשינו סיבוב. כשהגענו שוב למקות שבו כתבתי על החול, אני
רואה את גל וסיון (זו שראיתי אצלה את המחזיק מפתחות שלי) מתנשקים בפראות. והוא
ראה!! הוא ראה ששירבטתי על החול!! זה היה בולט!!!!!1

צרחתי, ורצתי לתוך הבית ספר מהר.אורן רץ אחרי. התחלתילבכות בקול ונפלתי על הרצפה.
נשכבתי על הרצפ ולא רציתי לקום. רק בכיתי ובכיתי. ברעש, כדי שכולם ישמעו, שכולם
יכאבו את הכאב שלי.

ניסו להקים אותי, ניסו לעזור לי אבל לא רציתי. בכל הזמן הזה אורן מלטף אותי ומנחם
אותי. פתאום, ראיתי את גל עובר במסדרון לכיון הכיתה שלו. הוא הסתכל עלי, ואני עליו.
הוא סיבב את מבטו והמשיך הלאה. הגברתי את הבכי. קמתי מהר, ואורן ניסה להחזיק אותי,
אבל ויתר. רצתי אחרי גל, ושמתי יד על כתפו. הוא הסתובב. "מה יש?"

"גללל!!!!!!!! צרחתי. אני אוהבתתתתתת אותךךךךךךך!!!! צרחתי יותר חזק ובכיתי.פתאום
הגיעה ה"חברה" שלו... "מה את נדחפת? לא רוצים אותך עופי מפה. היא אמרה. "נו כן.. את
מוכנה להפסיק להציק לי? תחפפי מפה יעלוקה.. נמאס לי ממך!!!!!" הוא צעק. הם הסתובבו
והלכו בנשיקה. נפלתי על הברכיים בבכי. לפתע הגיע אורן, התיישב על הרצפה, שמתי את
הרש על הברכיים שלו ונרדמתי. לאחר מכן, התעוררתי במן חדר כזה מוזר, וניסיתי להבין
איפה אני.

אורן נכנס פתאום לחדר. "היי מאמי, התעוררת.. איך את מרגישה?"

הוא אמר. "אני.. בסדר.. אבל איפה אנחנו?" אמרתי בשקט.

"אנחנו בית שלי.. הבאתי אותך לפה אחרי המקרה. וזה בסדר, הודעתי להורים שלך." הוא
אמר. "תודה. אתה כזה מקסים.. אני כ"כ מצטערת שאני לא אוהבת אותך.. אבל זה לא החלטה
שלי.. זו החלטה של הלב שלי.." אמרתי לו.. "אני יודע, ואני סולח. אני לא כועס." הוא
אמר לי וחייך. "אתה יכול להשאיר אותי קצת לבד?" הוא יצא מהחדר וסגר את הדלת. כמה
דמעות נזלו על הלחיים שלי. בשקט , בלי קול. נזכרתי בכל הרגעים היפים שלי ושל גל..
בנשיקה הראשונה, מתי שהוא הציע לי חברות, בפעם הראשונה שלנו... ובין כל הדמעות עלה
לי חיוך קטן.

פתאום, שמעתי צעקות מבחוץ. "לא אתה לא תיכנס!!!! אתה גרמת לכל זה!!!" אורן צרח.
פתאום נפתחה בדלת בתנופה. ראיתי שם את שני הקמעים שלי.. גל, והמחזיק מפתחות. "תן לו
להיכנס" אמרתי. אורן סגר את הדלת וגל נכנס. הוא חיבק אותי, והרגשתי את דמעותיו
מתגלגלות על גבי. "סליחה.." הוא מלמל.

השתחררנו מהחיבוק. "קחי... הנה הקמע שלך. הוא לא ראוי להיות אצלי." הוא נתן לי את
הקמע. "החזקתי את הקמע שלי ביד.. כ"כ התגעגעתי אליו. המחזיק המפתחות שלי..

"אני כ"כ מצטער.. אני לא יודע מה היא עשתה לי.. היא כישפה אותי...

אני הייתי בנאדם זבל, אני עשדשיתי לך רע אני כ"כ מצטער.."

הוא אמר.. בכיתי.. ירדו לי כמה דמעות.. חרישית. הוא לקח את ידו וניגב אותן. "אני
מאוד מצטער.. אני לא יודעת כמה.. אני אוהב אותך.. מאוד.. אבל.." "אבל אותה יותר
נכון? אז קח- שמתי את הקמע ביידו- תן לה את זה, ותחזור אליה. תגיד לה שאתה אוהב
אותה.קיבלת את ברכתי.. אני מבינה. למרות שאני אוהבת אותך, מאוד מאוד, אני מוותרת
עלייך. אני רק רוצה שיהיה לך טוב ולא משנה מתי, תמיד תוכל לחזור אלי. אני תמיד אהיה
פה בשבילך, בכל מצב."

"תראי.. יכול להיות שזה סתם שיגעון חולף. וכמו שאמרת, יכול להיות שאני אחזור
אלייך...."התחבקנו.



"אני עדיין מחכה לך. אני תמיד אחכה לך. אתה הבטחת לי שתחזור. היום אני בת 22. עדיין
מחכה לך. אתה אמרת שתחזור...

אותה שנה ארורה שבה נפרדנו, היית הרי ב-יב. ומאז סוף אותה שנה לא ראיתי אותך. כמה
חודשים אחר כך, ראיתי את הקמע שלי, המחזיק מפתחות זרוק באיזה פינה בחצר. הרמתי
אותו. ומאז, בכל פעם שאני רוצה אותך ליידי, אני מחזיקה את הקמע קרוב קרוב ללב שלי.

אני רוצה ילדים, אבל רק ממך. אני אהיה מאושרת, אבל רק איתך.

הרבה אנשים מנסים להתחיל איתי, אבל אני דוחה את כולם. אני עדיין מחכה לך. ואני אחכה
לך עד יומי האחרון, עד שאמות. עד אז אשא אותך בליבי."

קיפלתי את הדף, והכנסתי למגירת המכתבים ללא כתובת.

נכנסתי למיטה, וחיבקתי חזק את הקמע שלי. "אני אוהבת אותך.. לחשתי.. אוהבת אותך.."