ככה סתם

ככה סתם וממש פתאום צילצל הטלפון.


החזקתי את היד לאבי,שבכה כמו טירון צבאי.


עם גרון חנוק,


כמו האיש האילם ביום שישי בשוק.


 


אבא התיישב וקרע את חולצתו מעליו,


אני לא מאחל זאת לאך אחד.


אנוכי שכמותי חשבתי שזה בגללי,


ואז לבסוף הבנתי, זהו סבי.


 


סבא סיפר שהוא השתתף במלחמות,


תמיד דאג להראות בגופו את הצלקות.


ואבא עכשיו סובל מפצעים דומים, אבל שלא רואים.


מהם הוא לא יחלים לעולמים.


 


ואני מבין אותו עד עמקי נשמתי,


הרי מה אני אעשה אם חלילה אאבד את אבי,


האיש שאותי גידל, וחינך,


ואני יותר לא אחייך.


 


ועכשיו בחגים נביט על שני כיסאות ריקים.


ללא אדם עליהם, רק הנפש והרגש.


כיסא אחד לסבי שלי,


ואחד לאליהו הנביא.


 


אני לא זוכר הרבה מאותו יום,


רק שככה סתם וממש פתאום צילצל הטלפון.


ובמבט לאחור אני יודע שזה לא היה חלום,


להתראות סבי, יהיה שלום.