פרפרים

מחכה שהם יגיעו, מצפה להם בכליון עיניים בכל רגע מחיי. כמהה להם.


לאותם פרפרים, שחודרים לגופי וגורמים לבטני להתהפך ולרגליי לאעוד ולידיי להזיע ולעיניי לבהוק ולשפתיי לחייך. חיוך ענק מצד לצד.


אותם פרפרים שגורמים לי הרגשה נעימה עם תחושה של לחץ, אך תמיד משאירים טעם של עוד.


ואז, כשהם כבר מגיעים אני צריכה לוותר עליהם. אני צריכה לשחרר אותם.


למה? בגלל שהוא גדול ממני? בגלל שזה לא נכון איתו? בגלל שאמא שלי לא תקבל את זה בחיים? בגלל שהחברות שלי אומרות לי שעוד כמה שנים הוא כבר ירצה אישה להתחתן איתה ואני רק בת 18?


אבל איך? איך עושים את זה? איך נותנים למשהו כל כך טוב ללכת? איך לעזאזל אני משחררת..?!


הידיים שלו.. אחח הידיים שלו.  לי, שתמיד הייתה לי חולשה לידיים גבריות ומוצקות, מצאתי את הכפות ידיים המושלמות. הידיים המושלמות שלי.


הידיים שליטפו אותי. ליטפו את הזרועות שלי, את הגב שלי, דיגדגו את הירך שלי וחיבקו אותי חזק חזק.


והשתפיים שלו.. אח השפתיים שלו. שנישקו לי את הכתף, ואת הצוואר ואת הלחי ונשכו את בשרי קלות. ולשפתיי שלי עצמן הן לא הגיעו. למה לעזאזל מנעתי מהן לנשוק על שלי?


מהפחד. הפחד שהן ישברו לי את הלב הקטן שכל כך עמלתי לטפח את חומת המגן שבניתי סביבו.


אתה, אל תווותר עליי. בבקשה! תלחם! והמלחמה שלך תעזור לי להלחם גם!


להלחם נגד הפרפרים הארורים שמנסים להשתחרר מהרשת שהם נמצאים בה בתוך בטני ולעוף להם.


היי אתה, טוב לי איתך. אתה שומע..?!