כנננססו [:

אני סה"כ בת 15.. גיל יפה שכזה,

לא גיל בשביל להיפגע, להתאכזב.

גיל להכיר, ליהנות.

עם התקופה המדהימה, יחד עם הזיכרונות,

הגיעה התקופה הכי כואבת בחיים שלי>> להתנתק ממך..

כל היום רבנו, השפלנו אחד את השני, אמרנו שאנחנו שונאים..

מאז עברו להם 9 חודשים..

אני כבר לא רואה אותך כל יום, אבל יוצא לי לראות אותך מדיי פעם..

אתה יודע, אומרים שאהבה ראשונה אף פעם לא שוכחים..

אני אגרום לכך שאצלי זה יהיה שונה.

אני אשכח אותך.

לפני כמה זמן חיבקת מישהי בקניון

והייתה לי הרגשה שאתה חושב שאני מקנאה.

אז נכון, קינאתי.

קינאתי שהיא יכולה להגיע אל המגע שלך, לחוש אותך – ואני לא.

אתה יודע.. המון פעמים אני בוכה בגללך.

יושבת בחדרי, בשעות הקטנות של הלילה – ובוכה.

כשאני יוצאת לטייל בערבים, זה מפניי שאני זקוקה לאוויר צח.

להשתחרר ממך, מאהבתי כלפייך..

יום יבוא ותבין מי אני.. ואז תצטער.

אבל לא אבוא אלייך יותר לעולם. אף פעם.

איך יכול להיות שאני מעריצה כל דבר שבך?

גם את החסרונות שלך, את הפעמים שאתה פוגע ומאכזב..

אני אוהבת כי אני יודעת שרק למענך אני חייה, או יותר נכון – הייתי.

נמאס לי שאתה פוגע בי כל הזמן!

לא אכפת לך לדרוך עליי, להעליב אותי, להרוג אותי, פעם אחר פעם.

לקחת את הלב שלי ולשבור אותו, ועוד אחרי זה למעוך אותו,

כדי שלא יישאר ממנו כלום!

ואז אתה אוסף את השברים בחזרה.. ואז שוב שובר.. וככה בלי הפסקה..

ועל כן, הכי טוב, לעזוב עכשיו.

שלום לך וד"ש לאהובתך.

אלייך לא אחזור,

גם אם על ברכייך תיפול!





איך ?!