נ = פ = ל - כ = ו = כ = ב . . . ארוך אבל שווה ! גיבו לי מוושלמים [:

זה היה ניצוץ מדהים,לעולם לא אוכל להסביר אותו,חשבתי לעצמי.



אני ומור נהגנו לשבת שעות באותו יער קטן,זה היה היער שלנו-



היינו נעלמים בו רק בכדי להסתכל על הכוכבים,תמיד כשהיו מחפשים אותנו ולא מוצאים ישירות היו הולכים לשם.



אני זוכרת את אותו היום,כשישבנו,ליד האבן הגדולה ההיא,הבאנו שמיכות.



אתה זוכר את השתיל הקטן?היום הוא כבר עץ,כמה זמן,כמה זמן.



הורדת לשתיל הקטן ענף קטן וכתבת 'בר אני אוהב אותך'.



אני זוכרת את הרעידות הקטנות,את הקור המקפיא-



אני זוכרת הכל מור,אני זוכרת שלחשת באוזני 'בר,אני בר מזל '.



שאלתי אותך למה ולא ענית,רק קירבת את שפתייך לשלי ובמרחק נגיעה חיכחת את אפך באפי.



איך פרסנו את השמיכה ובהינו בכוכבים,הסתובבת אליי בעודני בוהה בהם 'אני מאמין שכל פעם כשמישהו מת הוא מדליק כוכב,הם כמו נרות הנשמה של השמיים,הם דולקים בכדי שאנחנו לא נאבד את הדרך בעולם האפור הזה'.



הסתובבתי אלייך,לא מבינה ,שאלתי אותך מה הכוונה-



אמרת לי שעם הזמן אני יבין,אני מודה,אני לא מבינה.



לא נהגתי להודות בדברים שכאלה הרי אני יודעת ומוכירה בהכל שהכל הולך כפי שאני רוצה,ואם לא אז אני גורמת לזה להראות כך לפחות.







עברו בערך 45 דקות של שתיקה מאותו הרגע,ואז שאלתי:'אם אלו נרות השמיים מדוע כוכבים נופלים'



'זהו דרכו של עולם,כאשר עובר זמן מה ואדם רוצה שיפסיקו להתאבל עליו הוא פשוט מכבה את הנר והכוכב נופל' אמרת והבטת בי עם העיינים הכחולות האלו שלך.



'אני לא חושבת שהיית רוצה איי פעם שיפסיקו להתאבל על מותי,הלא כך ישכחוני'אמרתי והרכנתי ראשי,'אגואיסטית' לפתע אמרת נבהלתי לרגע ואז חייכת את החיוך הציני שלך,'את תראי יבוא יום ותראי שיכאבו לך געגועם של אחרים',הסתכלתי עלייך והסתובבתי לצד השני,



החלת לדגדג אותי-



לא שמנו לב איך הזמן עבר וכבר השחר הפציע,נזכרנו שנינו בבתים שלנו ומיהרנו להיפרד כל אחד לדרכו,נשקת לי ואמרת 'אני אבוא אלייך היום בצהריים מבטיח'.







לקראת שלוש התעוררתי,כן אמא שוב פתחה את החלון והחלה לשאול ולתחקר מדוע אני ישנה כל כך הרבה,ומתי חזרתי בלילה עם מי הסתובבתי היכן ומדוע-



האמת שלא עניתי,לא רציתי..



חשבתי על הכוכבים,או בעצם מור חשבתי עלייך.







הצילצול הקפיץ אותי,שאלת אם להיכנס או שנשב בחצר-



היה דווקא אוויר נעים אז העדפתי שנשב בחצר,אהבתי את זה שהקשר שלנו בנוי על אותן שיחות נפש.







היה נראה פחד בעייניך שאלתי מה קרה,



חיבקת אותי 'בר אני אוהב אותך אנחנו זה לנצח'.



חשבתי על הגרוע מכל,שאלתי מה קרה, פתאום דמעה ירדה מעיינך נגבתי אותה בשרוולי שלי.



'זה נגמר שאלתי'פתאום הרמת את ראשך כעוס,'מה נגמר,בר אני אוהב אותך זה לא יגמר'



'אז מה קרה' מתבוננת כלא מבינה 'אנחנו עוזבים את העיר בר' חיבקת אותי את החיבוק שלא אשכח לעולם.



חיבקתי אותך בחזרה חייכתי ואמרתי-מור המרחק לעולם לא יפריד אותנו,לעולם.



'באמת'-המום כולך אמרת לי והמשכת לחבק אותי,'מתי' שאלתי,בעוד שלושה חודשים,כן זאת הייתה התשובה.



נעצבו קצת פני,אני יודעת שנתראה פחות,יהיה קשה אבל החלטתי שלא אוותר.



אהבה תמיד תנצח.







את שארית החודשים שנותרו בילינו יחד,כל יום כל היום,הלכנו לקולנוע וגם לסופרלנד,היינו בהופעות הרוק שרצינו ללכת ולא הספקנו,נסענו לאכול במסעדות והלכנו לשיר,הלכנו ליער לילות על לילות ובהינו בכוכבים,כן גם באלה שנופלים,גם הבעתי משאלה.







ביקשתי שנהיה תמיד ביחד,ושלא ניפרד לעולם.







הגיע יום עזיבתך כמו סרט ישן שחור לבן,עצוב,עם שיר שקט המתנגן שוב ושוב.



נפרדנו לשלום וקבענו להיפגש באותו השבוע.



הלכתי לחדר קצת עצובה



בוהה בטלווזיה במחשב,שעה אחר שעה,זה לא שלא היה לי עם מי להיות,פשוט לא רציתי להיות עם אפאחד מלבדך,סיננתי שיחות מכל חברותי-



ואת הדלת לא פתחתי,לא בכיתי כל כך הרבה,כי ידעתי שניפגש ושתתקשר ברגע שתגיע,



וכך עברה לה שעה ועוד שעה הסתכלתי על השעון בוהה בשניות שעוברות.



עוד שעה ועוד שעה,והטלפון לא מגיע פתחתי בשנית את הטלווזיה-



בדיוק היה חדשות,לא שהיה לי משו יותר טוב אז צפיתי בהם.



לפתע שמעתי את הבשורה:'אירעה תאונת דרכים ליד כיסופים,נהג משאית שנהג בשכרות סטה מן הנתיב והתנגש בפיאט אונו ובה 5 אנשים ,נהג המשאית נעצר לחקירה,אין ניצולים.'



פיאט אונו,ידעתי שיש לכם מכונית שכזאת,ידעתי שזה אתה-



החלתי לצעוק ולצרוח ולבכות ,לא ידעתי היכן להניח את עצמי.







אימי ששמעה אף היא את החדשה פרצה את דלתי וחיבקה אותי-



אני זוכרת שאמרת אנחנו זה לנצח,כנראה שגם לנצח יש סוף.



אבידנו את הכל, שום דבר לא נמשך לנצח.







האהבה האין סופית הזאת ,פסקה לה ביום ארור אחד,אפילו את ביתך החדש לא הספקת לחנוך,בעצם להכנס לא הספקת ואימך?כבר לא תחבוק תינוקת חדשה כמו שהיה אמור להיות בעוד כמה חודשים.







כנראה שלאלוהים יש תוכניות משלו,



תוכניות לא כשלי ולא כשלך,הוא הורס ומוחק את הדברים שהוא במו ידיו ברא.







הלכתי באותו לילה ליער,אבל הפעם בלעדייך,לבד,כאילו טביעות אצבעותייך נותרו חתומות בכל מקום.



בהיתי באותו משפט בחול שכתבת.



אותו יום היה זה היורה ,הגשם הראשון,הוא מחק את מה שנכתב בחול,זיכרון אחרון ומוחשי שלך,כנראה היה זה בכיו של אלוהים.







באותו רגע הבנתי שאהבה זה לא הדבר היחיד כל מה שצריך,ושהיא גם לא תמיד מנצחת.



מסתבר מור שיש חיים אחרי המוות,חיים אחריך שלא ידעתי על קיומם וגם לא רציתי לדעת-



לחיים יותר נכון למוות היה תוכניות אחרות בשבילך,בשבלנו.











נשארתי ביער למרות הגשם הבוץ והקור.



כשהגשם נפסק בהיתי בכוכבים,באמת היום היו שם יותר כוכבים-



נרות הנשמה של השמיים,



לפתע הופיע שוב הניצוץ המדהים הזה-



נפל כוכב,







הכוכב שלנו,



אני יודעת שלא רצית שאני ימשיך להתאבל עלייך,



או עליינו-







אבל לא יכולתי שלא



מצטערת.