שביל של כאב! עדי...

שמש של זריחה מסתננת מבעד לחלון, מאירה את פניי, לא נותנת לי לישון, פוקחת אט אט את עיניי. מסתכלת סביבי-יום חדש, זכרונות חדשים, הלב קצת פחות נרגש-מהדמעות שכבר ייבשו על הפנים. יוצאת מביתי, שוב הולכת באותו השביל, בין אותן אבנים משופשפות, בשביל שאל האושר אולי יוביל. עיניי פקוחות, אך איני רואה, קולי ערב-אך איני מוציאה מילה. אצבעותיי עדינות-אך את הדמעות איני מוחה. עיניי פקוחות, איך איני רואה את האפלה. ידיי לרחווה פתוחות-אך בפחד איני מרגישה. רגליי חזקות-אך הן לא הולכות בבטחה, אוזניי שומעות-אך אני מתעלמת מהן מבחירה, לבי צועק לי-אך אני פשוט לא מקשיבה. אז כן, אני באותו השביל, שאל האושר אמור להוביל-ואין מי שיבוא אותי להציל. אין מי שיבוא ויפקח את עיניי, יגרום לי לדבר, ימחכה את דמעותיי, ומן האפלה יראה לי איך להסתתר. אין מי שיאחוז בידי ויסלק את הפחדים, שירים אותי כשרגליי כושלות ויעזור לליבי את קולו להרים. אני באותו השביל, באותה מציאות, באותו כאב, שגורם לי לרצות למות.