לפעמיים כשהלב בוכה... אילנית כהן (מכתב של הדמעות)

לפעמיים בא לי לבכות... לשבת לבד בצד בלי שאפחד ירגיש...

להיות נעלמת כדי שאפחד לא ידע שכואב לי

לפעמיים אני רוצה לצעוק... שכולם ישמוע...

כמה הכאב הזה חונק אותי

לפעמיים אני מתפללת שהחיוך שעל פני לא ימחק

שהדמעות לא יעלימו אותו בטעות..

לפעמיים אני חולמת להיות קרובה אליך אלוהים...

אולי אתה תבין את הילדה שנשברת לבד... לאט....

לפעמיים כשהלב בוכה... ואני עומדת ליפול...

אני חושבת איך זה היה אם לא הייתי צריכה לגדול...

לפעמיים כשאני לבד והלב ריק ממחשבות

אני מתפללת לאלוהים שירים אותי בנפילות...

לפעמיים אני רוצה מישהו קרוב אלי...

שרק יחבק בלי לשאול שאלות

כי כששואלים זה ממש כואב

ואז השקר יוצא מעצמו...

לפעמיים אני מדמיינת איך זה היה

אם רק היה לי את מה שחסר...

את מה שאני כל כך רווצה... אולי זה אותו... אולי זאת סתם הרגשה

לפעמיים כשממש ממש עצוב לי

וכשממש ממש כואב

ואני לבד אני מתחילה לבכות.... חושבת על החיים

למה אני קיימת...?! אולי היה עדיפ למות?!

לא להרגיש כאב... לא להרגיש שום רגש...

ואולי אני חושבת... אולי אני יקום לפני הנפילה...

אולי אפחד לא ירגיש איך אני נשברת ואז אני פתאום עולה

כשחשבתי לבד רק עם עצמי...

הבנתי שכאב זה רגש שיכול להרוג כשאתה עדין נושם

הבנתי שאולי אם מישהו היה לידי

לא הייתי נופלת...

אבל אז אני מסתכלת סביב.. ואני מבינה שאני לבד

כי הרחקתי את כולם כדי שלא ישמעו את הכאב...

וכדי שלא ישאלו שאלות...

אז עכשיו שאני לבד ואין שאלות... אבל יש כאב...

אני חושבת איך זה היה אם מישהו היה שואל...