לפחד מהצל של עצמך...

אולי אם מישהו היה רואה, הכאב היה שונה. וכשאף אחד לא מבין, כשאף אחד פשוט לא רואה- אז אתה מתייאש, מתכנס בתוך עצמך, וחושש-לחשוף את שלמותך. כי הרי אתה יודע שהיא נעלמה, או שמא היא בכלל לא התקיימה, וזו הייתה רק הזיה, רק בגידה-של המחשבה. וענייך העצובות, משדרות גלים של כאב, ואף אחד לא מדבר איתך באמת-רק מוציא צלילים מוזרים המנסים להשתלב. אתה שומע הברות, הן מגיעות אחת אחרי השנייה, בראשך מסתדרות-אך אתה לא מבין מילה. מבטך האילם, לא מביע רגשות, אדיש לסביבה, עינייך העייפות, נסגרות. ואתה מנסה לדבר, להסביר את עצמך, להגיד כמה אתה אוהב, וכמה שאתה...זה בעצם לא אתה. אך כלום לא מסתדר, הכל נראה שחור-אחר, והבכי על שפתייך הדלות-מתחיל להתגבר. ופתאום, אתה לא שולט בעולמך, ופתאום, אתה זר בסביבתך, ופתאום-אין שום דבר מוכר, ופתאום-הכל מנוכר, לך זר. ופתאום אתה מפחד מצלך, ואתה מבין...שזה לא פתאום...שזמן ארוך אתה כבר לא...עצמך.