+*+הפנימייה לאומנויות+*+ פרק 13

"מי זה?".אני צועקת.מישהו דופק בדלת.

כשאף אחד לא עונה אני קמה מנגבת את הפנים,מציצה לרגע במראה,שלא יראו שבכיתי,ופותחת
את הדלת.ומי עומד שם?

"שי,מה אתה עושה פה?".אני שואלת את שי שעומד בדלת.

"באתי לדבר איתך,אני רואה שרק עכשיו קמת,מצטער,זה קצת דחוף".הוא אמר והסיט את ראשו
הצידה.

"אוקיי תחכה לי דקה,אני יתלבש..".אמרתי לו.

"אוקיי".הוא אמר,יצא וסגר את הדלת אחריו.

הורדתי את הגופייה ואת המכנסון הקצר וזרקתי על עצמי את הג'ינס הראשון שראיתי,לבשתי
גופייה שחורה,ואפילו לא הסתדרתי,השארתי את השיער אסוף בקוקס,לא התאפרתי לא כלום,לא
היה לי חשק,ולא כוח.רציתי רק למות.

יצאתי מהדלת כשאני עוד מנגבת את שארית הדמעות מקצה העין.

"מה שלומך?".הוא שאל.

"בסדר גמור".שיקרתי לו.

"את לא ממש בסדר גמור,את יותר בכיוון של שבורה לאללה".הוא ניסה להגיע אליי.

השפלתי את מבטי.

"אני צודק?".הוא שאל שוב.הרמתי אליו שוב מבט,והפעם עם עיניים נוצצות בדמעות,הוא
החזיק לי את היד,ולחץ אותה חזק,לחיצת עידוד,הוא לא חיבק אותי,כי הוא ידע שזה לא
הזמן המתאים,לא ליד כולם,ובמיוחד לא אחריי שכולם יודעים שאני ועידן נפרדנו.

"עידן לא מדבר אליי,כבר יומיים,הוא לא אוכל,לא ישן,לא שותה,לא קם מהמיטה,לא יוצא
מהחדר,לא הולך לשיעורים,לא עונה לטלפונים אפילו מההורים שלו,אני מודאג".הוא אמר לי.

לא יכולתי לענות לו,רק הדמעות ירדו מעיניי.

"אני יודע כמה שאת דואגת לו,ואני מבין את הצער שלך,ואני גם יודע שאתם תחזרו להיות
יחד".הוא אמר לי.

"אתה לא מבין.."קראתי אליו שבורה.

"אני לא מבין מה?".הוא שאל מתבלבל.

"היא בהיריון!".אמרתי בשבריי מילים.

"כלום עוד לא בטוח,אולי זה לא זה!".הוא ניסה לעודד אותי,אבל שום דבר לא יכל.

"אני מודה לך שאתה מנסה לעודד אותי,אבל שום דבר לא יוכל,ברגע שאיבדתי את
עידן,איבדתי הכול".אמרתי לו.

"הוא אוהב אותך".שי אמר לי.הרמתי אליו מבט.

"כן,אולי,אבל זה לא חשוב כרגע,עכשיו מי שחשובה זו ליאור,אני בטוחה שגם לה
קשה".אמרתי,מתחשבת,מנסה להבין אותה.

"מחר הוא הולך איתה לבדיקות,אני חושב שכבר מחרתיים יהיו תוצאות,ואני בטוח שזו אזעקת
שווא".הוא אמר לי שוב.

"אולי,תודה על השיחה שי,אתה חבר אמיתי,אבל אני רוצה להיות לבד,אני חוזרת לחדר,תודה
שוב".נשקתי לו על הלחי והלכתי.הוא לא ניסה לעצור אותי,הוא הבין אותי.נכנסתי לחדר
ונפלתי על המיטה,כולי דמעות,מיכל נכנסה לחדר.

ורצה אליי."סופה,מה קורה איתך מאמי?".היא שאלה ברוך.היא תפסה לי את היד וחיבקה
אותי."סופה את לא יכולה להישבר לי ככה!".היא אמרה בתוקפנות."את צריכה לקחת את עצמך
בידיים!".הוסיפה.

"אני בסדר".הפטרתי,ניסיתי לקום,אבל לא הרגשתי את הרגליים שלי,הרגשתי סחרור,והעיניים
שלי נפתחו ונסגרו,לא היו לי עוד כוחות,

שמעתי את הקולות של מיכל,ואז לא שמעתי עוד כלום.

נפלתי על הרצפה,ולא הרגשתי את עצמי,לא את הנשימה,לא את הדופק ולא את הלב שלי פועם.









המשך יבוא