זולגות הדמעות מעצמן

אני מאוד אוהבת אותך. אני אוהבת אותך בצורה שמסבה את מחשבותי לכיוון אחד והוא אליך. אני מאוהבת בך עד אחרון הנימים בגופי ואתה מבעיר בתוך לבי את אש האהבה. שנינו תפוסים ושנינו עדיין מנסים לפתור שאלות מסובכות האחד על השניה. ישנן שאלות שבחיים לא תהינה עליהן תשובות. עצוב לי. כואב לי בלב ויש לי מחנק עצום בגרון. המחשבה על להיות איתך שוב מעבירה בי צמרמורות ואני יודעת שבתוך תוכי היה לי טוב איתך בעבר. אם הייתה לי הזדמנות לבלות איתך פעם אחת נוספת הייתי שמחה לקיים אותה, הייתי מנסה להבין כמה דברים שעד היום אני לא מבינה. ולעומת זאת, ישנם דברים שאז הסתכלתי עליהם בעין אחרת לגמרי וכיום אני רואה אותם הרבה יותר צלול, אני יודעת שהתבגרתי. אל תבין לא נכון אני אוהבת את חבר שלי וטוב לי איתו, אבל עצם העובדה שלא הגשמתי את הפנטזיה שלי עלינו ביחד עד הסוף, משאירה בי טעם של עוד ונותנת לי תחושה של אהבה אינסופית אליך. פתאום הכל ברור - אני פשוט אוהבת אותך, אני נמשכת אליך, אתה מצאת חן בעיני כבר מהרגע הראשון ואני יודעת שאיתך הייתי יכולה להיות הכי מאושרת בעולם. אז למה אני עצובה? למה רע לי? למה אני לא יכולה לשמוע שיר יפה מבלי לחשוב עליך ולבכות? למה אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליך? למה אני לא יכולה להיות איתך?? ולמה, למה יפה שלי - למה זולגות הדמעות מעצמן???


"אתה תפקידך לנגב לי את הדמעות..."